Part 2: Chapters 1-4

4 ונמצא בחינת העיון הזה הוא רק בחינת כלי לבחינת ההעמקה דבינה עצמה, כי לכאורה בחינת העיון הזה נקרא העמקת הדעת בלשון בעולם, ואינו כן, דהעמקת הדעת היינו בחינת כלי לבד לבוא לעומק של הענין ממש

5 ולמעלה מזה הוא נקרא מעמיק, שמגיע למעלה גם מן החכמה עצמה,

5.1 שהגם שהחכמה היא בחינת האין ממש של המושכל, קודם שבא לכלל עומק נקודת המושג שבבינה, כמעיין לגבי נהר כנזכר לעיל

אבל בחינת העמקה בשרש של המושכל, שרשה מגיע בשרש הממשיך לנביעת מעיין דחכמה כו', ונקרא עמקי החכמה או תעלומות חכמה, כי כמו שיש עומק ואורך ורוחב בבינה שנקרא יש כנזכר לעיל, כך יש עומק ואורך ורוחב במעיין דחכמה שנקרא אין

ועומק המעיין היינו תחילת שרש מחצבו בעומקו, שמשם מתפשט נביעתו למעלה עד שבוקע ויוצא טיפין טיפין בגילוי מהעלמו, ותכלית העלמו הוא תכלית עמקו למטה, כמו מעיינות תהום נבקעו, דארעא חלחולי מחלחלא כו' בגידין שיש להם עומק ראשון, ובזה נאמר והחכמה מאין, מהעלם החכמה הנקרא עומק החכמה

והחכמה הוא המצאת שכל החדש שיוצא כברק כו' כידוע, ומקור מחצבו בהעלם עומקו הוא עיקר עצמיות ותוך תוכו

5.2 כנ"ל בביאור ענין עומק המושג דבינה שאינ' רק העומק של ההשגה דבינה המורגש בבחינת יש בהבנת דבר מה בסברא נגלית, שעומק של הסבר ההשגה הוא בחינת אין של היש דהשגה בלבד, ואין לו ערך לגבי אין דחכמה טרם שבא לכלל השגה כלל, גם לא בבחינת העומק שבה, שהוא תמציתה

5.3 ואמנם עומק המושג נקרא שער הנו''ן דבינה, גם שנמשך מאין דחכמה ליש, (כמו מעיין יוצא מבית קדש הקדשים תחלתו כקרני חגבים כו' וכהאי גוונא) שרשו מגיע בעומק דחכמה הנזכר לעיל, וכנראה בחוש שכל מעמיק רק בעומק המושג, הוא ממציא למקור ושרש המושכל, להמציא בחינת חדשות דאור החכמה בבינה, והוא הנקרא מעמיק לשון מפעיל, שמפעיל לעומ' דחו"ב

6 (ולפ"ז מ"ש הבן בחכמה וחכם בבינה

6.1 שמבואר בכתבים, דהיינו ע''ב דס''ג חכם בבינה, שהוא רק להבין דבר חידוש אחר מתוך המושג דבינה, שזה אינו אלא על ידי בחינת העיון הנזכר לעיל, שהוא המברר כל חלקיו על בוריו, ונקרא בינה שבבינה

ואחר כך יוכל להוליד ולהתחכם להמציא הבנה והשגה חדשה, אבל רק בהשגה זו עצמה שנקרא חכמה שבבינה,

6.1.1 אבל כתר דבינה הוא עומק המושג הנזכר לעיל, המגיע שרשו בעומק החכמה כנזכר לעיל.

6.2 והבן בחכמה היינו ס''ג דע''ב, שהוא כח ההסבר בחכמה עצמה, שיוכל להביאו בפנים מסבירות הרבה, והוא למעלה מן ההשגה דבינה עדיין

6.2 היינו מצד שרש כח זה דהבן בחכמה שמגיע בעומק דחכמה הנזכר לעיל, על כן יוכל להבין דבר חכמה אחרת לגמרי מתוך דבר חכמה זאת

6.2.1 שזהו למעלה במדריגה מן החכם, דהיינו מגופה של המצאות החכמה זו מאין, שאינו מבין ממנה חכמה ושכל אחר

6.2.2 (ומכל מקום מה שבהשגה דבינה מבין השגה חדשה מתוך ההשגה זו, שרשה בהבן דחכמה, שמבין דבר מתוך דבר, רק שזה בהעלם מקור השכל כו' ודי למבין).

6.3 ונמצא סדר המדרגות כך הם,

6.3.1 בחינת עיון הנזכר לעיל לעמוד על בוריו כו' נקרא בינה שבבינה, להבחין תכלית ההבחנה בפנימיות וחיצוניות

וגם מזה יוכל להיות בחינת האורך, להוריד ההשגה בלבושים רבים עד שתתגשם להשגות התינוק כנזכר לעיל, אבל לא בחינת הרוחב בהסברים שונים לכל צד כו'

6.3.2 ואחר כך מבחינת חכמה שבבינה, להמציא חדשות בהשגה א' כנזכר לעיל, הוא הנקרא רוחב, וממנו כח דבינה שבבינה העושה בחינת אורך

6.3.3 אבל שיעור האורך והרוחב דחכמה ובינה שבבינה, הוא תלוי בבחינת עומק המושג שנקרא כתר דבינה, וכנראה בחוש שלפי ערך העומק כך יהיה ערך הרוחב והאורך בכל השגת דבר מה וד"ל).

7 ולפ"ז מה שקוראים העולם העמקת הדעת, אין זה גופה של העמקה, כמו עומק המושג דבינה, שלזה לא יש שייכות לדעת

אך הדעת הוא בחינת התקשרות הרגשתו במושג ביותר, והוא שמביא לידי בחינת העמקה במושג, אחר בחינת העיון הנזכר לעיל, שהוא רק כמו בחינת כלי לעומק ההשגה כנזכר לעיל.

7.1 וגם בדעת יש אורך ורוחב ועומק, כמו יש מי שדעתו קצרה ויש שדעתו ארוכה ויש שדעתו רחבה ולא ארוכה ודעת חזק או דעת קל כנשים שדעתן קלות, הוא בלתי עומק הדעת וממילא דעתו קצרה כו'

7.2 והפרש זה בין קלי הדעת לעומקי הדעת, בין גדול לקטן ידוע, שהתינוק שדעתו קל, היינו שאין בו כח המרגיש והתקשרות כלל לדבר זה שמבין או רוצה בו, רק בחיצוניות מאד

על כן יתפתה להיפוכו, מה שאין כן הגדול שדעתו עמוקה באותו דבר שמבין או רוצה בו, הוא הנקרא העמקת הדעת, שממילא נמשך אורך הדעת ורוחב הדעת כנזכר לעיל בבינה.

וסימן להעמקת הדעת הוא אשר נראה כענין צמצום וכיווץ כלי המוח, לעוצם עומק התקשרותו במושכל, (בל"א ער איז דרינן פר נומען פר קוועצט שטארק זייער ביז עס איז זייער מצומצם רק בתנוע' אחת וסקירה אחת לבד כו') שמזה דוקא בא עצם עומק השגה על ידי העיון דבינה

שהוא היפך הצמצום והכיווץ, שהרי העיון דבינה, גם שעומד ומעוכב בצמצום וכיווץ בתחלתו, אבל מיד מתפשת לרוחב הרבה בכל פרטי חלקיו, בהבחנת פרטיות הרבה כידוע

מה שאין כן הצמצום והכיווץ דהעמקת הדעת, אדרבה, הוא רק הצמצום, שהוא הקיבוץ והאסיפה מכל כח שכלו להתקשר רק במושכל זה

שזה היפך בחינת התפשטות העיון בהרחבת ענין המושכל, (בל"א דער קלעפ מיט דעם אריין לייגין זיך גאר כו') ואמנם על ידי העמקת הדעת בא לידי עמקות המושכל עד שרשו בעמקי החכמה ובינה

(עד בחינת דעת עליון דמזווג חכמה לבינה כמו שכתוב למעלה בענין עומק המושג דבינה, והיינו דדעת גנוז בפומא דאימא כו'

וכמו שאמרו, משה שהוא הדעת, זכה לבינה שהוא שער הנון, כי הא בהא תליא, וכמה שכתוב בכתבים בכמה דוכתי ודי למבין.

1 (ב) והנה ידוע שיש בבינה עצמה ב' מדרגות, בינה ותבונה, וענין התבונה הוא בחינת התפשטות אור הבינה (כמו שכתוב בזהר דאבא ואמא תתאין הם ישראל סבא ותבונה, ונקרא אימא תתאה כו')

מצד קליטתה היטב בכלי המקבל ההשגה דבינה, על כן מתפשט בה להביאה בכמה ענינים נבדלים מעצם ההשגה, והוא הנקרא איש תבונה, כמו מים עמוקים כו' איש תבונה ידלנה.

מים עמוקים הם בחינת עמקות בינה שנשאר בהעלם העצמיות, ואיש תבונה דווקא ידלנה וישאבנה מן ההעלם להביאה להתפשטות בכמה אופנים שונים לרוות את המקבלים

כמו הדולה מים עמוקים להשקות הצאן כו' והוא כמו שאנו רואים בחוש, שבהיות השכל והסברא עמוקים ביותר מהכיל בהשגת אדם, הנקרא מים עמוקים כו', שהוא בחינת עומק המושג הנזכר לעיל שהאורך והרוחב ממנו בא כו'

ואיש בעל תבונה דווקא ידלנה, פירוש שיוציא לאור בחינת העלם העומק המושג עד שיכילנו השגת האדם, כאלו לא היה עמוק כלל, כמו הדולה מים עמוקים שמקרב את העומק כו'

ולפי זה מוכרח לומר שכח התבונה הוא כח המתפשט מכח הבינה להביא עומקה לגילוי למטה למקבלים כו'

2 מה שאין כן כשאינו איש תבונות, גם שהוא בעל השגה במוח דבינה (שנקרא תפסן בלשון העולם) יוכל להיות שהשגתו נשארת רק כמו שהיא בעצם, במוח הבינה שלו שנקרא רוח בינתו לבד, ולא יבוא ממנה שום התפשטות למטה בענין נבדל שחוץ מן עצם ההשגה כלל

וגם שיש בהשגה אורך ורוחב ועומק כנזכר לעיל, הכל הוא רק בעצם ההשגה, כמו שהיא, אבל לא שיתגלה למטה בענין נבדל, ומכל שכן עומק המושג הרי נשאר בעומקו בהעלם לעצמו, וכן האורך והרוחב, הכל בעצם ההשגה כמו שהיא, שהיא במקומה לבד

3 ודוגמא לכל זה,

3.1 הנה אנו רואים בעומק הפלפול בתלמוד וטעמים בסברות רבות כך וכך

גם שבאים בהשגה דבינה, אבל לא יוכלו עדיין להוציא לאור מעצם השכל איזה פסק דין חייב או זכאי כלל

דהיינו שלא יוכל להוציא מתוך הסברה איזה חיוב על פי זה השכל ולא איזה זכות על פי זה השכל

כי עדיין אין השכל והסברה רק השכלה שכליות לבד, בלתי ימצא ממנו שום התפשטות בהטיות לענין נבדל הימנה, שהוא לחייב על ידה או לזכות על ידה

והרי זה כמו דבר ההיולי שלא נודע עדיין מה ימצא ממנה ומה יעשה בה

(בל"א דער מושכל אליין כמו שהוא ער קאן מיט אים נישט טאן קיין זאך ניט צו קערין לזכות או לחוב כו')

3.2 ואמנם כח התבונה שמתפשט ממוח הבינה, היינו מה שביכולתו להביא עצם ההשגה לבחינת התפשטות למטה ממנה בכל ענין נבדל הימנה, או לחיוב או לזכות או להתפעל בלב, וכן להביאה במחשבה בכמה אופנים שונים כו'.

4 אך לכאורה אנו רואים שיש בבינה עצמה בחינת מדות הנקרא ז׳ תחתונים דבינה, ונקרא מדות שבשכל המטה כלפי זכות או שכל מטה כלפי חוב כידוע

היינו כמו שהמדות שבשכל הן בעצם ההשגה עדיין בהעלם

אבל להביא בחינת התגלותן בדבר נבדל, כמו להורות בענין מקרה דבר מה על פי השכל והסברא הזאת, להטות את המשפט של זה הענין לחסד וגבורה שבו דוקא, הרי איש תבונה דווקא יוציא לאור מן המדות שבבינה כו'

ואיש תבונות היינו כח הקולט בכי טוב לעצם ההשגה, על כן מתפשטת ההשגה בו לעשות ולהורות בה כמה ענינים נבדלים לגמרי

וגם ביכולתו להביא את עומק בינה לידי גילוי כנזכר לעיל ודי למבין

(והיינו בחינת אבא ואמא תתאין ישראל סבא ותבונה ישראל סבא מדות דחכמה ותבונה מדות דבינה אך באין בבחינת הגילוי לחוץ ובחינת מלכות דתבונה הוא השכל הבא במחשבה הנקרא אותיות מחשבת שכל שהשכל מתלבש בה והוא בחינת כלי חיצוני למחשבה עיונית שהוא גלוי השגה דבינה עצמה מצד עצם השכל והסברא כו' ומבחינת מלכות דתבונה נמשך שרש אותיות המחשבה עצמה שנקרא לאה כו' והוא ד' רבתי דאחד)

5 וזהו שנקרא תבונה בן ובת כידוע, להיות כי גם בתבונה יש ג' דברים, עומק ואורך ורוחב.

5.1 העומק הוא עצם כח התבונה הזאת שבאותה ההשגה, כמו שהיא בשעה שקולטת אותה כו'

ובה יוכל עומק ההשגה הנזכר לעיל לבוא לגלוי, כנזכר לעיל בפסוק איש תבונה ידלנה כו'

5.2 והאורך הוא ירידתה בענין אחר הנבדל, להורות בו ולעשות מעשים רבים על ידה כו'

5.3 והרוחב הוא בחינת התפשטות התבונה בעצם ההשגה, להרחיבה במחשבה בכמה רבוי אופנים שונים ולא כמו שהיא לבד כו'

5.4 ומה שכלולה התבונה מב''ן וב''ת, היינו מה שמתבונה דוקא יולדו המדות בגלוי מהות בפני עצמם, כי מבינה עצמה לא היו תולדות המדות אף על פי שנקרא אם הבנים כו' (אבל היא אימא עילאה)

מה שאין כן התבונה נקרא אימא תתאה להוליד המדות, והוא בחינת ב''ן וב''ת, אהבה ויראה, שבאים בהתכללות בתבונה דוקא, שהיא בחינת התפשטות אור הבינה למטה כנזכר לעיל

6 וגם לזה הטעם בחינת המוחין שבמדות נמשך מבחינת התבונה (וכמו שכתוב יהו״ה בחכמה יסד ארץ, דאבא יסד ברתא כו'

כונן שמים בתבונה, שמים הן בחינת המדות, אש מים כידוע

וכן ובתבונה יתכונן, שהוא בחינת קיום המדות בבחינת המוחין דתבונה שבהם, כי התבונה כמו ממוצע להביא מוחין מבחינת מדות דבינה במדות שבלב

שזהו כמו כח ההבאה בענין הנבדל, שהוא עיקר ענין התבונה כנזכר לעיל

6 וידוע גם כן שיש נו''ן כפופה ונו''ן פשוטה בבינה, להיות נו''ן כפופה הוא הרוחב ונו''ן פשוטה הוא האורך

ונ' המלוי שלו בנ' פשוטה מה שאין כן בשאר מילוי האותיות

כי האורך נכלל ברוחב וכך הוא בתבונה, ואמנם נון הכפל בענין הנקרא התבוננות, כמו עמי לא התבונן וכו', שזהו בחינת פנימית בינה הנקרא עיון, לעמוד על דבר כו'

שנקרא בינה שבבינה, הוא ממוצע בין בינה לתבונה על ידי הנו''ן פשוטה, שמחמתו נקרא התבוננות כו' ודי למבין:

1 (ד) ומעתה יש לבאר באיכות ענין ההתבוננות, אם דרך כלל או דרך פרט דווקא,

1.1 כמו על דרך דוגמא בהשגה אלקית דבחינת ממלא כל עלמין, דרך כלל בג' עולמות בי''ע, הכל שרש ענין א' הוא בכל המשלים דזיו והתפשטות או אותיות כו', וכללותו רק ענין הגלוי מן ההעלם

או כמו ערך הנבדל לבחינת בעל גבול מחודש לגבי בלתי בעל גבול דרך כלל, שיש בזה ריבוי אופנים, והכל בכלל, גם שנמצא בזה ענינים פרטים הרבה (כמו שיתבאר)

1.2 או דרך פרט, להתבונן בכל עולם ובכל נברא ובכל פרטי מדריגות חלוקים בסדרי ההשתלשלות מעילה לעילה בכל אחד בפני עצמו דוקא כו'

1.3 וכך הוא השאלה בהתבוננות ביחודא עילאה באורות וכלים דאצילות בכל פרטי עשר ספירות עד עצמות אור אין סוף

אם להתבונן בכללות ענין אור האצילות באיכות צמצומו מן העצמות ואיך שנבדל הערך לגבי עצמות המאציל

ואיך דאיהו וחיוהי חד כו' (גם שיש בו ענינים פרטיים הרבה מאד כמו שיתבאר)

בכמה מיני משלים כמו שלהבת הקשורה כו' שנזכר בספר יצירה או כענין גלוי ההעלם דכחות הנפש מעצמות הנפש דרך כלל כידוע

עד שאחר העיון יושג בחינת העומק מזה כנזכר לעיל בהשגה דממלא כל עלמין שנקרא יחודא תתאה כידוע.

2 והנה באמת לא ראי זה כו'

2.1 דיש מעלה בהתבוננות דרך כלל כדי שיוכל לבא לבחינת העומק בכלל שהוא בחינת עצמות אור האלקי

בבחינת הכלל, בין ביחודא עילאה בין ביחודא תתאה, שזהו עיקר התכלית בגלוי אלקות בנפש כו'

2.2 ויש מעלה בהתבוננות דרך פרט דוקא מצד עוצם הקירוב גלוי אור האלקי בנפשו יותר, כי בהתבוננות דרך כלל יוכל להטעות את עצמו עד שנדמה לו כי מאד קרוב אליו הדבר

ובאמת מרחוק מאד יהו״ה נראה לו בהיותו דרך כלל לבד

מה שאין כן ההתבוננות דרך פרט, שכל פרטי בהשגה בדבר פרטי, הרי יוקבע בנפשו בבחינת הקירוב ביותר

וממנו יבוא להשגת דבר פרטי העליון הימנו בהדרגה, עד שיבוא לכלל ההשגה בכלליות, שאז מתאמת יותר בלתי הטעות את עצמו כלל

2.3 כמו כשתחלה יתבונן דרך פרט בממלא כל עלמין באיכות התהוות שרש שפע ברוחניות דגלגלים ומזלות מאין ליש דעשיה, משמרי האופנים

ואחר כך יתבונן בפרטיות באופנים וחיות כו' עד בחינת מלכות דעשיה, כללות האור האלקי שמהוה עולם העשיה

ועל דרך זה בפרטי י׳ ספירות דעשיה עד בחינת מלכות דיצירה שנעשה כתר לעשיה

וכן על דרך זה בפרטיות דיצירה ובפרטיות דבריאה כו'

עד בחינת מלכות דאצילות כללות הכל כו' שנקרא שם אלהי״ם בכלל כידוע

2.3.1 שאז מתאמת הדבר יותר בקירוב כו', כי אחר העיון היטב בכל הפרטים, הגם שכל פרט בפני עצמו אינו ענין אלהות בכללות ואינו רק בחינת טפל פרטי לבד, אבל כאשר יתחבר כל העיון מכל הפרטים אל הכלל, אז יוקבע יותר בנפש בחינת הכלל

כאשר בדוק ומנוסה לכל עוסק בעמקות בהתבוננות

2.4 וגם ביחודא עילאה בהתבוננות דרך פרט בכל פרטי העשר ספירות בפרצופים דזעיר אנפין ונוקבא ואבא ואמא ואריך אנפין ועתיק יומין עד ראשית הקו באדם קדמון כו'

דרך פרט דוקא, הוא המועיל לקבוע בנפש מבחינת כללות עצמות המאציל הכוללם יחד

2.4.1 מה שאין כן ההתבוננות דרך כלל לבד כנזכר לעיל שמרחוק יהו״ה נראה לו

(עד שיוכל ליפול בדמיונות כוזבות כשוטים וחסרי הדעת מצד צמצום כלי מוחו רק בדבר א' והוא כללי כו')

2.4.1 (עד שיוכל ליפול בדמיונות כוזבות כשוטים וחסרי הדעת מצד צמצום כלי מוחו רק בדבר א' והוא כללי כו')

2.4.2 אבל צמצום העמקת הדעת בכל פרט הוא ההיפוך מן הטעות והריחוק

אדרבא, על ידי זה מתקרב הדבר יותר אצלו בהיותו הולך מפרט לפרט העליון הימנו עד שכוללם יחד, ליחד יחוד כללי ולא יחוד פרטי

כמו לך יהו״ה הגדולה כו'

3 שענין היחוד האלקי הוא בחינת עומק ההשגה בביטול היש לאין ביחודא עילאה ויחודא תתאה

3.1 ויש יחוד פרטי בדבר פרטי, כמו לך יהו״ה הגדולה שהוא בחינת חסד שבמלכות דאצילות בבי''ע דרך פרט בכל עולם כו'

וגם כללותו אינו אלא פרט מדה א' ממדה שבמלכות כו'

ולך יהו״ה הגבורה בכללותו ופרטיו בכל עולם נקרא יחוד פרטי

ועל דרך זה בכל יחודים פרטיים שבי׳ ספירות דבי''ע כידוע

3.2 אבל יחוד הכללי הוא כמו מה שכתוב הנה מקום אתי או המלך המרומם כו' המתנשא מכל ימות עולם דו׳ קצוות ומוחין חכמה ובינה שבהם כו'

וגם זה פרט יחשב לגבי עצמות בחינת המלכות שהוא כתר מל'

3.3 וכה"ג בע"ס דאצי' כו' עד עצמות בחינת מלכות דאין סוף בראשית הקו, יש יחודים פרטים הרבה בכל ספירה ופרצוף כו'

ויחוד הכללי בכללות ביטול כל ההשתלשלות דקו כו' לגבי עצמות אור אין סוף כידוע.

4 אך הנה מי שלא העמיק דעתו ביחודים פרטים ומתחיל מבחינת הכלל, גם שבא לו ביגיעה רבה בהשגות רבות באיכות ענין הביטול בכלל, כמו כשלהבת כו' וכהאי גוונא, לא יוקבע בנפשו אמיתית ענינו כל כך, כמו אחר עיון היטב בכל פרטיים, עד שמהם יבוא לבחינת בכלל.

והיינו דפרט אצטריך לכלל וכלל אצטריך לפרט, מפני שאין כלל בלא פרט כו'

(ודבר זה כבר נחלקו בו הרבה מגדולי הראשונים כמו הרמב''ם והטור, אם לכוון בפירוש המלות דרך פרט בגדלות יהו״ה, אם לכוון דרך כלל, לפני מי אתה עומד ומתפלל כו' כמו שכתוב בכתבים)

5 והגם שהמחשבה כללית עם המחשבה פרטית לא ישכנו כאחד, מכל מקום מי שהוא מעמיק בכל לבו ובכל חפצו לעצמות האלקות דוקא, הנה גם בעיונו בפרטיות יכוין הכל אל המחשבה הכללית דעצמות דוקא

ולא יפול מכללות הכונה כלל מחמת צמצום הכונה הפרטיות, מאחר שכל הפרטים אינם נמשכים והולכים רק אחר הכלל דוקא, כידוע לכל הולך בדרך אמת, ליהו״ה לבדו דוקא, כמו שכתבו זכרונם לברכה אליו ולא למדותיו

רק כללות ענין ההתבוננות בפרטי מדותיו הוא רק כדי שיבא לעצמותו ומהותו דוקא

ולא לכוון העיקר רק בכוונה של הפרט, כמו בשביל איזה לימוד לעצמו.

גם בעיונו בספר הזוהר ובכתבי האריז''ל צריך להיות על דרך זה דוקא ודי למבין

(וכאשר מקובל היה אבי אדוני מורי ורבי זכרונו לברכה נשמתו עדן בדבר זה מפי הרב המגיד זכרונו לברכה בפירוש גמור וכך שמעתי מפיו זכרונו לברכה)

6 ובזה מתורץ שאלת השואלים על פירוש המלות דרך פרט ליודעים בהם, איך שאינם מבלבלים את מחשבת הכלל

אלא אדרבא כוונות פירוש המלות על פי המלות עפ"י הקבלה מסייעים לחזק את עומק השגת הכלל בעצמות אלקות, כידוע לטועמי טעם בהם דרך פרט כו'

רק החדשים יותר טוב להם להעמיק דרך כלל תחלה, עד שיורגלו מעט מעט בדרך הפרט דווקא ודי למבין: