(ח) וכך על דרך זה שבבחינת הכתר יש יחוד כל פרטיהם אל הכלל עד בחינת הרצון הפשוט שבעצמיות אור אין סוף ממש כנזכר לעיל, כך יוכל האדם להתבונן גם בבחינת החכמה שבכל עולם מראש לסוף

והוא מה שכתוב בראשית ברא כו'

ותרגום ירושלמי בחוכמתא ואונקלוס תירגם בקדמין ברא

שהוא בחינת הכתר שנקרא קדמון, להיותו בבחינת העצמיות שמקודם לחכמה

כי החכמה מאין תמצא, לא בחינת אין ממש, מה שאין כן הרצון כו'

אבל כמו שהרצון נתצמצם מן העצמות עד שמתלבש בעשיה להיות כל אשר חפץ עשה כנזכר לעיל כך בחינת החכמה

מתצמצמת מן העצמות

שנקרא שם חכמה הקדומה או חכמה הפשוטה באחדות פשוט כו'

ומשם נמשך מלמעלה למטה בכל עולם ועולם דאבי''ע עד בחינת חכמה שבמלכות דמלכות דעשייה

שעל זה נאמר כולם בחכמה עשית

כי כמו שכתוב בראשית, בחכמתא ברא, כך בחכמה יצר ועשה

כמו ברצון, שברא ויצר ועשה הכל ברצון אחד

רק שנשתלשל וירד מעולם הבריאה לעולם היצירה ומעולם היצירה לעשיה בירידת מדריגות עילה ועלול

כמו ממלכות דכתר דבריאה נעשה כתר ליצירה כו'

כך בחכמה אחד ברא ויצר ועשה

רק שירד ונשתלשל מבריאה ליצירה כו'

דהיינו שנמשך מבחינת מלכות שבחכמה דבריאה לחכמה שבמלכות דיצירה

ועל דרך זה מיצירה לעשיה עד חכמה שבמלכות דעשיה שעל זה אמר כולם בחכמה עשית, וכן יהו״ה בחכמה יסד ארץ וכהאי גוונא

(והגם שדרך פרט הרי משתלשל מבחינת מלכות דמלכות דבריאה להיות כתר ליצירה והחכמה דיצירה ממלכות דכתר דיצירה, מכל מקום דרך כלל כל בחינת עילה ועלול מעולם לעולם נמשך מזה לזה שלא על ידי צמצום רבוי הממוצעים שביניהם

כמו ויהו״ה נתן חכמה לשלמה, שהיה בעולם העשיה

הרי נמשך השפעה זו מחכמה שבעצמיות אור אין סוף לחכמה דאדם קדמון

ומחכמה דאדם קדמון לחכמה סתימאה דעתיק יומין ואריך אנפין

ומשם לאור אבא דאצילות עד בחינת חכמה שבמלכות דאצילות

ומשם לחכמה שבמלכות דבריאה

וכן על דרך זה מבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה, עד שבא האור ושפע חכמה אלהי״ת הזאת בנשמת שלמה מחכמה שבמלכות דעשיה

וכן בהיכל קדש הקדשים שבבית המקדש האיר מכתר וחכמה שבעצמיות עד בחינת כתר וחכמה שבהיכל קדש קדשים דעשיה בלוחות וארון גשמיים שהיו עומדים בהיכל קדש קדשים הבנוי למטה, היה שורה מכתר וחכמה דהיכל קדש קדשים דעשיה הרוחניות כו'

(וכך אנו מבקשים, אתה חונן לאדם דעת כו' וחננו מאתך דוקא כו' ודי למבין)

(ועל דרך משל הנה יובן באדם התחתון, כמו שחכמתו העצמיות ההיולית כולל כל הסתעפות התפשטות אור חכמתו, עד לחוץ מעצמות שלו לגמרי

והוא עד שכל המלובש בעשיה גשמית, נבדלת לגמרי

ואין הפרש אצלו בין התפשטות חכמתו העצמיות בעצם שכלו להשכיל עיון שכלי, להתפשטות שלה בעשיה נבדלת

שהכל נקרא בשם התחכמות אחד, אלא שזה ברוחניות ובעצמותו יותר, ובעשיה בא בדבר נבדל

עד שלגבי בחינת העצמות ממש הרי הכל רק התחכמות אחד, רק שהולכת ומתפשטת מעיון שכלו למדותיו ולמחשבתו, עד שעושה ממש בחכמתו זו

כמו בהתחכמות בעסק משא ומתן כו')

וכמו ויאמר אלהי״ם יהי אור שבדיבור, ובא לידי מעשה כמו שכתוב ויהי אור

הרי התחלתו מבחינת חכמתו העצמית שבעצמיות המאציל

שהאציל האור ואחר כך ברא ויצר ועשה כו'

וכך הוא בכל פרטי התהוות הנאצלים והנבראים והנוצרים והמעשים מעצמות האין סוף כו'

כולם מיוחדים ומקושרים כל פרטיהם בעצמיות אור אין סוף שבאבי''ע

ואין הפרש לגבי עצמו בין ראשון לאחרון כלל

ואם כן מה שכתוב אני ראשון ואני אחרון קאי גם בבחינת החכמה שבראש האצילות עד חכמה שבסוף העשיה כו'

שמדות דאצילות מתלבשים במדות דבריאה ומדות דבריאה במדות דיצירה ומדות דיצירה במדות דעשיה, עד שבחינת ו׳ קצוות דעשיה נעוץ בתחלת הכל, במדותיו העצמיים שלפני האצילות

שעל זה אמר המתנשא מימות עולם כידוע

והם בחינת ז׳ תחתונים דעתיק יומין עד ז׳ תחתונים דאדם קדמון עד מדות שבאור אין סוף עצמו הגנוזות בעצמות שלו ממש

כמו בחינת חסד שבאור אין סוף עצמו, שעל זה אמר חסדי יהו״ה כי לא תמנו כו' בבחינת אין סוף ממש

אנו אומרים יהי חסדך זה עלינו ממש

בבחינת חסד מצומצם שבמדות דמלכות דמלכות דעשיה שמאיר בעולם הזה כו'

וכן מבחינת מחשבה שבעצמותו נמשך עד בחינת מחשבה דמלכות דעשיה, אשר חושב לעשות בפועל ממש

וכן בדבור ומעשה כו', כי כמו שכל אשר חפץ ברצון העצמות עושה, כך כל אשר חפץ ברצונו העצמי חושב כו'

רק שיורד ונמשך בהשתלשלות עד חפצו ורצונו ושכלו ומחשבתו בעשיה בפועל ממש כו'

אבל הכל רק רצון ושכל ומדה ומחשבה ומעשה אחד תחשב לגבי בחינת העצמות ממש, כמובן מכל הנ"ל וד"ל.

ואחכ"ז הרי ישכיל האדם בהתבוננותו במי ברא אלה בגשמיות, איך שלא נבדל גם הפרט היותר אחרון מהמקור הכללי היותר ראשון

גם בכל פרט שבכל דבר ודבר כמו בבריאת שמים או ארץ או כל פרטי חלקי דומם צומח חי ומדבר

איך ששרשם ברוחניות דמלכות דעשיה עד רום המעלות אחוז וקשור כשלשלת כו'

וכמו שכתוב בראשית ברא, בקדמין ובחוכמתא כו' הרי בחינת כתר וחכמה שבאבי''ע מיוחדים

כך כל פרטיהם המסתעפים מהם במדות ובמחשבה דבור ומעשה שבכל עולם

(שהוא כללות עשר ספירות דכל עולם שהוא עתיק יומין ואריך אנפין ואבא ואימא וזעיר אנפין ונוקבא דאבי״ע(

עד בחינת עשיה דמלכות דעשיה, נעוץ סופן בתחלת הכל

דכמו שבקדמון האציל כו' כך בקדמון זה עצמו ברא ויצר ועשה, כמו שכתוב כל אשר חפץ כו'

וכך במדות, כמו הנה מקום אתי, בחי' ביטול הו׳ קצוות

לך יהו״ה הגדולה, בכל עולם לפי מה שהוא

עד בחינת מקום העצמי שנקרא מקומו, וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו

וכן מאמר הידוע דאיהו תפיס בכל עלמין ולית מאן דתפיס ביה, אפילו מחשבה ורצון הקדום כו'

ומכל זה הרי יובן בחינת יחוד וחיבור הפרט אל הכלל דרך כללות הכל מעצמיות אור אין סוף באבי''ע

מלבד בחינת היחוד שבכל עולם דרך פרט, בעשר ספירות שבו כו'

אך אף על פי שיודע האדם כל ביאור ההשתלשלות דאבי''ע בפרט, ימשוך נפשו ליחוד הפרט אל היחוד בכלל, עד עצמיות אור אין סוף ממש על דרך הנזכר לעיל וכהאי גוונא

מלבד היחוד וביטול כל עולם בפרט לגבי העצמות כו'

עד שיבוא לו כל ההתבוננות שמרחיב בפרט בענין זה, בקיצור מופלג

כמו מלכותך מלכות כל עולמים

שזהו בחינת מלכות דאין סוף במלכות דמלכות דעשיה על דרך הנזכר לעיל ברצון וחכמה ומדות כו'

כמו שכתוב ראו כי אני אני הוא ממש

וכן אני יהו״ה לא שניתי

בחינת אני הוא בחינת מלכות, שהוא בחינת אין דכתר, דנעוץ תחלתן בסופן

בכל עולם בפרט וכן דרך כללות הכל

ולזה אומר אני יהו״ה לא שניתי, בין מלכות דאין סוף למלכות דעשיה, כלל

וזה שכתוב מלכותך הוא מלכות כל עולמים עד מלכות דמלכות דעשיה, מטעם כל הנזכר לעיל ודי למבין: