(ה) והנה אחר שנתבאר שצריך להתבונן דרך פרט דוקא, הרי מן ההכרח לידע כל פרטי חילוקי המדריגות בכל פרטי סדרי ההשתלשלות דאבי''ע, להתבונן בהם

אשר אינם מובנים לכל מכללי התורות כו'

ויבוארו כולם בקונטרס מיוחד, מן הצריך מכל פרט, וממילא יובן למבין ויודע כמה פרטים אחרים

אך תחילה צריך להקדים באיכות ההתבוננות גם בדרך פרט, עוד ענין אחד הצריך ביותר לכל החפץ באמת בקרבת אלהי״ם ואינו רוצה לצאת ידי חובתו להטעות את עצמו כו'

הא' בחינת ביטול היש לאין, שזהו השגת ערך הבעל גבול תחילה באיכות אופן התהוות מציאותו מאין כו'

שזה קרוב אל השכל ביותר על ידי כמה מיני הסברים ודמיונות המשלים, וכהאי גוונא עד שנתאמת במוח היטב

(בל"א עש לייגט זיך אין מוח זייער כו')

והב' ענין בחינת האין האלה״י המהווה אותו ואיך שהוא נבדל בערך, להיותו בלתי בעל גבול כו'

וזהו הנעלם מעיני השכל בהשגה גמורה

רק מכל מקום יוברק כמו ברק בסקירה בעלמא במוחו אמיתת ענינו כמו שהוא

אבל הוא בבחינת ההעלם כאילו נתאמת הדבר בראיה חושיית

בין בחינת ראיה דחכמה כח מ''ה שבנפש, שרואה ולא בראיה חושיית כי אם ראיה שכליית בהברקה למעלה מן השגה הגמורה

ועל כן ההתפעלות מזה אינו רק בחינת הביטול שהוא רק העדר הרגשת עצמו מכל וכל כו'

(בל"א ער ווערט צו רירט פון ארט ואינו מרגיש גם זה גופא כו')

ובין בחינת שמיעה דבינה, שבאה בהשגה גמורה ממש, שהוא באיכות התהוות היש מאין כנזכר לעיל

שההתפעלות מזה הוא השמחה במורגש וטוב לב

כל שמשיג יותר, יותר טוב לו, (בל"א עש איז זייער גוט ומחי' לנפש כו') וכל שמעמיק יותר, יותר משיג

ובבחינת הראיה דחכמה הוא להיפוך, כל שיעמיק יותר, יותר יפלא ממנו מהות בחינת האין האלה״י המהווה כו'

בהפלאת הערך יותר ויותר כו' עד שיצטער וידאג כו' (כמ"ש בכתבי')

ולפי"ז הרי בכל מעיין בדרך פרט יבוא לכלל ב' ענינים האלה בהתבוננות, בהעלם וגילוי

והתפעלות הנולד ב' הפכים הם, לבו דואג בקרבו על עוצם הפלאת ההשגה באין האלה״י המהווה כו', והשמחה מהשגתו בכי טוב באיכות התהוות המתהווה כו'

כמו על דרך דוגמא המתבונן דרך פרט בהתהוות הגלגלים מאין האלה״י שהיא מבחינת כלים חיצונים דמלכות דמלכות דעשיה

שהוא רק מבחינת כלי חיצוניות, הארה דהארה לבד, המאיר בנפש של זה הגלגל בהשגה במהווה אותו

אבל בחינת האין האלה״י דמלכות דעשיה המהווה, נעלם מהותו מן ההשגה

רק שממילא הוא מוכרח בהשגה, אחר התאמת אופן הענין של ההתהוות היש כו'

ובבחינת ההעלם לבד הוא מושג, ובהפלאת הערך נבדל דוקא

כמו באצילות אור חסד שבמלכות או באצילות אור חסד שבחכמה ואיך שנאצל

יושג על דרך דמיון מאור הנאצל למטה בגילוי מהעלם העצמות

כמו ויאצל מן הרוח דמשה כו' וכהאי גוונא

ויושג גם כן בענין התהוות מדות דאצילות גם שהן בחינת מקוריים נבדלים מן השפעה האלהי״ת בנבראים כו'

אבל בחינת אין האמיתי המאיר עליהם מאור עצמות המאצילם, לא יושג אף בדמיון שכל כי אם בהעלם לבד, והוא בבחינת ראית השכל שלמעלה מן השגה ותפיסא ממש

וכמאמר לית מחשבה תפיסא בך כו', שהוא מחשבה דבינה כו'

דהיינו שזהו היפך ההשגה, כי כל שמעמיק יותר, יותר מופלא הימנו עצמיות אור המאציל כו'

והסימן לזה הוא הנולד מזה, בחינת הביטול ביותר כנזכר לעיל

ונמצא בחינת הביטול והשמחה שמסתעפים ונולדים מחכמה ובינה שבכל פרט, בהכרח שבאים כאחד דוקא

בכל התבוננות בכל פרט ופרט דווקא

והא בהא תליא, ואם לא השמחה ביש מההשגה בטוב, לא יבוא להפלאת וריחוק ההשגה באי''ן

ולפי ערך השמחה כך ערך הביטול ממש, כי כפי ערך ההשגה במתהווה, כך ערך ההפלאה בהבדל המהווה כו'

וזהו כלל גדול בכל ההתבוננות בפרט ובכלל

(מה שאין כן מי שנדמה לא שתופס היטב ההתהוות ואין לו בחינת ביטול מצד המהווה, לא השיג כלום בוודאי בלי ספק

ומי שידמה לו בחינת הביטול בעצמו מצד הפלאת ערך המהווה כו' ולא השיג בכי טוב לאופן המתהוה כו', דמיון שווא הוא ואין לו בחינת ביטול כלל

כי הא בהא תליא לפי ערך דווקא מטעם הנזכר לעיל

וכידוע לכל טועמי טעם בהתבוננות באמת ואינם מטעים את עצמו כלל

וכאשר יובן כל זה לרגילים בדברי חסידות מנעוריהם כו' ורבים מאד יטעו בעצמם בכל זה בכמה אופנים שונים וכו'):