(ב) והנה ידוע שיש בבינה עצמה ב' מדרגות, בינה ותבונה, וענין התבונה הוא בחינת התפשטות אור הבינה (כמו שכתוב בזהר דאבא ואמא תתאין הם ישראל סבא ותבונה, ונקרא אימא תתאה כו')

מצד קליטתה היטב בכלי המקבל ההשגה דבינה, על כן מתפשט בה להביאה בכמה ענינים נבדלים מעצם ההשגה, והוא הנקרא איש תבונה, כמו מים עמוקים כו' איש תבונה ידלנה.

מים עמוקים הם בחינת עמקות בינה שנשאר בהעלם העצמיות, ואיש תבונה דווקא ידלנה וישאבנה מן ההעלם להביאה להתפשטות בכמה אופנים שונים לרוות את המקבלים

כמו הדולה מים עמוקים להשקות הצאן כו' והוא כמו שאנו רואים בחוש, שבהיות השכל והסברא עמוקים ביותר מהכיל בהשגת אדם, הנקרא מים עמוקים כו', שהוא בחינת עומק המושג הנזכר לעיל שהאורך והרוחב ממנו בא כו'

ואיש בעל תבונה דווקא ידלנה, פירוש שיוציא לאור בחינת העלם העומק המושג עד שיכילנו השגת האדם, כאלו לא היה עמוק כלל, כמו הדולה מים עמוקים שמקרב את העומק כו'

ולפי זה מוכרח לומר שכח התבונה הוא כח המתפשט מכח הבינה להביא עומקה לגילוי למטה למקבלים כו'

מה שאין כן כשאינו איש תבונות, גם שהוא בעל השגה במוח דבינה (שנקרא תפסן בלשון העולם) יוכל להיות שהשגתו נשארת רק כמו שהיא בעצם, במוח הבינה שלו שנקרא רוח בינתו לבד, ולא יבוא ממנה שום התפשטות למטה בענין נבדל שחוץ מן עצם ההשגה כלל

וגם שיש בהשגה אורך ורוחב ועומק כנזכר לעיל, הכל הוא רק בעצם ההשגה, כמו שהיא, אבל לא שיתגלה למטה בענין נבדל, ומכל שכן עומק המושג הרי נשאר בעומקו בהעלם לעצמו, וכן האורך והרוחב, הכל בעצם ההשגה כמו שהיא, שהיא במקומה לבד

הנה אנו רואים בעומק הפלפול בתלמוד וטעמים בסברות רבות כך וכך

גם שבאים בהשגה דבינה, אבל לא יוכלו עדיין להוציא לאור מעצם השכל איזה פסק דין חייב או זכאי כלל

דהיינו שלא יוכל להוציא מתוך הסברה איזה חיוב על פי זה השכל ולא איזה זכות על פי זה השכל

כי עדיין אין השכל והסברה רק השכלה שכליות לבד, בלתי ימצא ממנו שום התפשטות בהטיות לענין נבדל הימנה, שהוא לחייב על ידה או לזכות על ידה

והרי זה כמו דבר ההיולי שלא נודע עדיין מה ימצא ממנה ומה יעשה בה

(בל"א דער מושכל אליין כמו שהוא ער קאן מיט אים נישט טאן קיין זאך ניט צו קערין לזכות או לחוב כו')

אך לכאורה אנו רואים שיש בבינה עצמה בחינת מדות הנקרא ז׳ תחתונים דבינה, ונקרא מדות שבשכל המטה כלפי זכות או שכל מטה כלפי חוב כידוע

היינו כמו שהמדות שבשכל הן בעצם ההשגה עדיין בהעלם

אבל להביא בחינת התגלותן בדבר נבדל, כמו להורות בענין מקרה דבר מה על פי השכל והסברא הזאת, להטות את המשפט של זה הענין לחסד וגבורה שבו דוקא, הרי איש תבונה דווקא יוציא לאור מן המדות שבבינה כו'

ואיש תבונות היינו כח הקולט בכי טוב לעצם ההשגה, על כן מתפשטת ההשגה בו לעשות ולהורות בה כמה ענינים נבדלים לגמרי

וגם ביכולתו להביא את עומק בינה לידי גילוי כנזכר לעיל ודי למבין

(והיינו בחינת אבא ואמא תתאין ישראל סבא ותבונה ישראל סבא מדות דחכמה ותבונה מדות דבינה אך באין בבחינת הגילוי לחוץ ובחינת מלכות דתבונה הוא השכל הבא במחשבה הנקרא אותיות מחשבת שכל שהשכל מתלבש בה והוא בחינת כלי חיצוני למחשבה עיונית שהוא גלוי השגה דבינה עצמה מצד עצם השכל והסברא כו' ומבחינת מלכות דתבונה נמשך שרש אותיות המחשבה עצמה שנקרא לאה כו' והוא ד' רבתי דאחד)

העומק הוא עצם כח התבונה הזאת שבאותה ההשגה, כמו שהיא בשעה שקולטת אותה כו'

ובה יוכל עומק ההשגה הנזכר לעיל לבוא לגלוי, כנזכר לעיל בפסוק איש תבונה ידלנה כו'

ומה שכלולה התבונה מב''ן וב''ת, היינו מה שמתבונה דוקא יולדו המדות בגלוי מהות בפני עצמם, כי מבינה עצמה לא היו תולדות המדות אף על פי שנקרא אם הבנים כו' (אבל היא אימא עילאה)

מה שאין כן התבונה נקרא אימא תתאה להוליד המדות, והוא בחינת ב''ן וב''ת, אהבה ויראה, שבאים בהתכללות בתבונה דוקא, שהיא בחינת התפשטות אור הבינה למטה כנזכר לעיל

וגם לזה הטעם בחינת המוחין שבמדות נמשך מבחינת התבונה (וכמו שכתוב יהו״ה בחכמה יסד ארץ, דאבא יסד ברתא כו'

כונן שמים בתבונה, שמים הן בחינת המדות, אש מים כידוע

וכן ובתבונה יתכונן, שהוא בחינת קיום המדות בבחינת המוחין דתבונה שבהם, כי התבונה כמו ממוצע להביא מוחין מבחינת מדות דבינה במדות שבלב

שזהו כמו כח ההבאה בענין הנבדל, שהוא עיקר ענין התבונה כנזכר לעיל

וידוע גם כן שיש נו''ן כפופה ונו''ן פשוטה בבינה, להיות נו''ן כפופה הוא הרוחב ונו''ן פשוטה הוא האורך

ונ' המלוי שלו בנ' פשוטה מה שאין כן בשאר מילוי האותיות

כי האורך נכלל ברוחב וכך הוא בתבונה, ואמנם נון הכפל בענין הנקרא התבוננות, כמו עמי לא התבונן וכו', שזהו בחינת פנימית בינה הנקרא עיון, לעמוד על דבר כו'

שנקרא בינה שבבינה, הוא ממוצע בין בינה לתבונה על ידי הנו''ן פשוטה, שמחמתו נקרא התבוננות כו' ודי למבין: