הנה כבר מבואר באריכות בקונטרס מיוחד בפרטי אופני ההתפעלות במוח ולב, ומחשבה שנולד מן ההתבוננות לפי סדר ה' מדריגות נפש רוח נשמה חיה יחידה כו'.

ומעתה יש לבאר היטב במהות גוף ענין ההתבוננות, מה היא בעצם ובמה יתבונן.

והנה מהות ההתבוננות בעצם הוא ענין ההסתכלות החזקה בעמקות הענין ולעמוד עליו הרבה עד שיבין אותו על בוריו בכל חלקיו בפרטי פרטיות

והוא בחינת פנימיות בינה הנקרא בלשון הגמרא בשם עיון, כמו שאמר במסכת סוכה הא למגרס והא לעיוני

פירוש הגירסא הוא רק הבנת הדבר בהשקפה ראשונה, שהולכת ונובעת במהירות בלתי עכוב והעמדה כלל כידוע

על דרך משל המביט בעינו על דבר מה ואינו מתבונן כלל על הדבר באיכותו ומהותו בכל חלקיו הפנימים וחיצונים, רק דרך מעביר בעלמא

שבמשך זמן ודאי ישכח עליו לגמרי וגם לא יוכל לספר לזולתו רק כלליות ענין אותו הדבר שראה בהעברת העין ולא בטביעת עין כלל

וכן העברת עין השכל באיזה סברא בהשקפה ראשונה בלתי עכוב והעמדה לעיין בו היטב, ולא ידע בסברא זו לתכליתה כלל

והעומק הוא כעומק הנהר שמשם מתרחב ובעצמו אינו רחב כלל, אבל הוא עיקר עצם הנהר (הנקרא שטרוים) שהוא עיקר מרוצת הילוכו ממקורו

ומים שעל גביו בגובה ולצדדי העומק טפלים אליו, שאינן רק בחינת התגברות התפשטותו בלבד, לצדדים ברוחב ובגובה ובאורך ההילוך כו'

כך עומק המושכל הוא בחינת עצם נקודתו כמו שהוא, ונקרא עומק המושג

שכל מה שנתפשט בהסבר ההשגה לכל צד, ברוחב גדול בכמה פרטים, וכן לאורך בעוצם הירידה, וגם בחינת הגובה למעלה, להשכיל ממנו עוד למעלה ממנו הרבה, (עד בחינת עומק רום כמו התגברות המים למעלה מעלה בזמן המבול שכזה יהיה לימות המשיח ברוחניות בשנת ת"ר לחיי נח כמו שכתוב בזוהר דאתפתחו מבועין דחכמתא כו' והיינו מעיינות תהום החכמה שיתגברו למעלה מעלה ויכסו כל ההרים כו' וארובות השמים נפתחו כו' להמשיך מן המים שמעל השמים הנקרא עומק רום שתלוי בעומק תחת כי נעוץ תחילתן בסופן כמו העמק שאלה או הגבה למעלה כו' וכמו שכתוב בכתבים) הכל נמשך מעצם עומק נקודתו כמו שהוא נובע מן החכמה הנקרא אין, וכמו שכתוב ונהר יוצא מעדן כו'

שהבינה נקרא נהר והחכמה נקרא מעיין, כידוע

והוא הנקרא עיון, שעומד על דבר המושכל ומעיין בו הרבה מאד, שהוא העיכוב היפך המהירות

דהיינו כדי לבא לעומקו של המושכל כמו שהוא בעצם פנימיותו ותוך תוכו דווקא

כמו המסתכל על דבר מה בעינו ולא בהעברה בעלמא, אלא בפקוח וטביעת עינו בעיכוב גדול, עד שיודע אותו היטב בכל חלקיו הפנימים ותוך תוכו כו'

והוא הנקרא התבוננות בנו''ן הכפול דוקא, דהיינו שמתבונן ומעיין בו הרבה וכמו שפירש רש''י: בעיוני, לעמוד על הדבר להבינו על בוריו כו'.

ונמצא בחינת העיון הזה הוא רק בחינת כלי לבחינת ההעמקה דבינה עצמה, כי לכאורה בחינת העיון הזה נקרא העמקת הדעת בלשון בעולם, ואינו כן, דהעמקת הדעת היינו בחינת כלי לבד לבוא לעומק של הענין ממש

שהגם שהחכמה היא בחינת האין ממש של המושכל, קודם שבא לכלל עומק נקודת המושג שבבינה, כמעיין לגבי נהר כנזכר לעיל

אבל בחינת העמקה בשרש של המושכל, שרשה מגיע בשרש הממשיך לנביעת מעיין דחכמה כו', ונקרא עמקי החכמה או תעלומות חכמה, כי כמו שיש עומק ואורך ורוחב בבינה שנקרא יש כנזכר לעיל, כך יש עומק ואורך ורוחב במעיין דחכמה שנקרא אין

ועומק המעיין היינו תחילת שרש מחצבו בעומקו, שמשם מתפשט נביעתו למעלה עד שבוקע ויוצא טיפין טיפין בגילוי מהעלמו, ותכלית העלמו הוא תכלית עמקו למטה, כמו מעיינות תהום נבקעו, דארעא חלחולי מחלחלא כו' בגידין שיש להם עומק ראשון, ובזה נאמר והחכמה מאין, מהעלם החכמה הנקרא עומק החכמה

והחכמה הוא המצאת שכל החדש שיוצא כברק כו' כידוע, ומקור מחצבו בהעלם עומקו הוא עיקר עצמיות ותוך תוכו

שמבואר בכתבים, דהיינו ע''ב דס''ג חכם בבינה, שהוא רק להבין דבר חידוש אחר מתוך המושג דבינה, שזה אינו אלא על ידי בחינת העיון הנזכר לעיל, שהוא המברר כל חלקיו על בוריו, ונקרא בינה שבבינה

ואחר כך יוכל להוליד ולהתחכם להמציא הבנה והשגה חדשה, אבל רק בהשגה זו עצמה שנקרא חכמה שבבינה,

והבן בחכמה היינו ס''ג דע''ב, שהוא כח ההסבר בחכמה עצמה, שיוכל להביאו בפנים מסבירות הרבה, והוא למעלה מן ההשגה דבינה עדיין

ומה שאמרו נבונים לא אשתכחו, שהוא המבין דבר מתוך דבר דוקא

היינו מצד שרש כח זה דהבן בחכמה שמגיע בעומק דחכמה הנזכר לעיל, על כן יוכל להבין דבר חכמה אחרת לגמרי מתוך דבר חכמה זאת

בחינת עיון הנזכר לעיל לעמוד על בוריו כו' נקרא בינה שבבינה, להבחין תכלית ההבחנה בפנימיות וחיצוניות

וגם מזה יוכל להיות בחינת האורך, להוריד ההשגה בלבושים רבים עד שתתגשם להשגות התינוק כנזכר לעיל, אבל לא בחינת הרוחב בהסברים שונים לכל צד כו'

ולפ"ז מה שקוראים העולם העמקת הדעת, אין זה גופה של העמקה, כמו עומק המושג דבינה, שלזה לא יש שייכות לדעת

אך הדעת הוא בחינת התקשרות הרגשתו במושג ביותר, והוא שמביא לידי בחינת העמקה במושג, אחר בחינת העיון הנזכר לעיל, שהוא רק כמו בחינת כלי לעומק ההשגה כנזכר לעיל.

והפרש זה בין קלי הדעת לעומקי הדעת, בין גדול לקטן ידוע, שהתינוק שדעתו קל, היינו שאין בו כח המרגיש והתקשרות כלל לדבר זה שמבין או רוצה בו, רק בחיצוניות מאד

על כן יתפתה להיפוכו, מה שאין כן הגדול שדעתו עמוקה באותו דבר שמבין או רוצה בו, הוא הנקרא העמקת הדעת, שממילא נמשך אורך הדעת ורוחב הדעת כנזכר לעיל בבינה.

וסימן להעמקת הדעת הוא אשר נראה כענין צמצום וכיווץ כלי המוח, לעוצם עומק התקשרותו במושכל, (בל"א ער איז דרינן פר נומען פר קוועצט שטארק זייער ביז עס איז זייער מצומצם רק בתנוע' אחת וסקירה אחת לבד כו') שמזה דוקא בא עצם עומק השגה על ידי העיון דבינה

שהוא היפך הצמצום והכיווץ, שהרי העיון דבינה, גם שעומד ומעוכב בצמצום וכיווץ בתחלתו, אבל מיד מתפשת לרוחב הרבה בכל פרטי חלקיו, בהבחנת פרטיות הרבה כידוע

מה שאין כן הצמצום והכיווץ דהעמקת הדעת, אדרבה, הוא רק הצמצום, שהוא הקיבוץ והאסיפה מכל כח שכלו להתקשר רק במושכל זה

שזה היפך בחינת התפשטות העיון בהרחבת ענין המושכל, (בל"א דער קלעפ מיט דעם אריין לייגין זיך גאר כו') ואמנם על ידי העמקת הדעת בא לידי עמקות המושכל עד שרשו בעמקי החכמה ובינה

(עד בחינת דעת עליון דמזווג חכמה לבינה כמו שכתוב למעלה בענין עומק המושג דבינה, והיינו דדעת גנוז בפומא דאימא כו'

וכמו שאמרו, משה שהוא הדעת, זכה לבינה שהוא שער הנון, כי הא בהא תליא, וכמה שכתוב בכתבים בכמה דוכתי ודי למבין.