הנה כבר מבואר באריכות בקונטרס מיוחד בפרטי אופני ההתפעלות במוח ולב ומחשבה שנולד מן ההתבוננות לפי סדר ה' מדריגות נרנח"י כו'. ומעתה יש לבאר היטב במהות גוף ענין ההתבוננו' מה היא בעצם ובמה יתבונן. והנה מהות ההתבוננות בעצם הוא ענין ההסתכלו' החזקה בעמקות הענין ולעמוד עליו הרבה עד שיבין אותו על בוריו בכל חלקיו בפרטי פרטיות והוא בחי' פנימיות בינה הנק' בלשון הגמרא בשם עיון כמו שאמר במס' סוכה הא למגרס והא לעיוני

פי' הגירסא הוא רק הבנת הדבר בהשקפ' ראשונה שהולכת ונובעת במהירות בלתי עכוב והעמדה כלל כידוע עד"מ המביט בעינו על דבר מה ואינו מתבונן כלל על הדבר באיכותו ומהותו בכל חלקיו הפנימי' וחיצונים רק דרך מעביר בעלמא שבמשך זמן ודאי ישכח עליו לגמרי וגם לא יוכל לספר לזולתו רק כלליות ענין אותו הדבר שראה בהעברת העין ולא בטביעת עין כלל וכן העברת עין השכל באיזה סברא בהשקפה ראשונה בלתי עכוב והעמדה לעיין בו היטב ולא ידע בסברא זו לתכליתה כלל.

כי הנה ג' דברים הוא שיש בכל דבר מושכל. עומק ואורך ורוחב.

הרוחב הוא בחי' הסבר המושכל לכל צד בפרטי' הרבה כרוחב הנהר ולא דברים כהווייתן לבד כנהר קצר.

ואורך הוא עוצם ירידות ההשכלה להלביש את המושכל במשלים שונים עד להביאו בהשגות התינוק קטן כו' כנהר שהולך ומתמשך לאורך (וכמ"ש באריכות בכתבים בענין אורך היריעה כו')

והוא הנק' עיון שעומד ע"ד המושכל ומעיין בו הרבה מאד שהוא העיכוב היפך המהירו' דהיינו כדי לבא לעומקו של המושכל כמו שהוא בעצם פנימיותו ותוך תוכו דוקא כמו המסתכל על דבר מה בעינו ולא בהעבר' בעלמא אלא בפקוח וטביע' עינו בעיכוב גדול עד שיודע אותו היטב בכל חלקיו הפנימים ותוך תוכו כו' והוא הנקר' התבוננות בנו"ן הכפול בחי' האין ממש של המושכל קודם שבא לכלל עומק נקוד' המושג שבבינה כמעיין לגבי נהר כנ"ל אבל בחי' העמקה בשרש של המושכל שרשה מגיע בשרש הממשיך לנביעת מעיין דחכמה כו' ונק' עמקי החכמה או תעלומות חכמ' כי כמו שיש עומק ואורך ורוחב בבינה שנק' יש כנ"ל כך יש עומק ואורך ורוחב במעיין דחכמה שנק' אין

ועומק המעיין היינו תחיל' שרש מחצבו בעומקו שמשם מתפשט נביעתו למעלה עד שבוקע ויוצא טיפין טיפין בגלוי מהעלמו ותכלית העלמו הוא תכלית עמקו למטה כמו מעיינות תהום נבקעו דארעא חלחולי מחלחלא כו' בגידין שיש להם עומק ראשון ובזה נאמר והחכמה מאין מהעלם החכמה הנק' עומק החכמ' והחכמה הוא המצאת שכל החדש שיוצא כברק כו' כידוע ומקור מחצבו בהעלם עומקו הוא עיקר עצמיות ותוך תוכו כנ"ל בביאור ענין עומק המושג דבינה שאינ' רק העומק של ההשגה דבינה המורגש בבחי' יש בהבנת דבר מה בסברא נגלית שעומק של הסבר ההשג' הוא בחי' אין של היש דהשגה בלבד ואין לו ערך לגבי אין דחכמה טרם שבא לכלל השגה כלל גם לא בבחי' העומק שבה שהוא תמציתה

ואמנם עומק המושג נק' שער הנו"ן דבינ' גם שנמשך מאין דחכמה ליש (כמו מעיין יוצא מבית ק"ק תחלתו כקרני חגבים כו' וכה"ג) שרשו מגיע בעומק דחכמ' הנ"ל וכנרא' בחוש שכל מעמיק רק בעומק המושג הוא ממציא למקו' ושרש המושכל להמציא בחי' חדשו' דאור החכ' בבינ' והוא הנק' מעמי' ל' מפעי' שמפעיל לעומ' דחו"ב

(ולפ"ז מ"ש הבן בחכ' וחכם בבינ'

שמבואר בכתבי' דהיינו ע"ב דס"ג חכם בבינה שהוא רק להבין דבר חידוש אחר מתוך המושג דבינה שזה אינו אלא ע"י בחי' העיון הנ"ל שהוא המברר כל חלקיו על בוריו ונק' בינ' שבבינ' ואח"כ יוכל להוליד ולהתחכם להמציא הבנה והשגה חדשה אבל רק בהשגה זו עצמה שנק' חכמה שבבינה

אבל כתר דבינה הוא עומק המושג הנ"ל המגיע שרשו בעומק החכמה כנ"ל.

והבן בחכמה היינו ס"ג דע"ב שהוא כח ההסבר בחכמ' עצמ' שיוכל להביאו בפני' מסבירות הרבה והוא למעלה מן ההשגה דבינה עדיין ומה שאמרו נבונים לא אשתכחו שהוא המבין דבר מתוך דבר דוקא היינו מצד שרש כח זה דהבן בחכמה שמגיע בעומק דחכמה הנ"ל ע"כ יוכל להבין דבר חכמה אחרת לגמרי מתוך דבר חכמה זאת

שזהו למעלה במדריגה מן החכם דהיינו מגופה של המצאות החכמה זו מאין שאינו מבין ממנה חכמה ושכל אחר

(ומ"מ מה שבהשגה דבינה מבין השגה חדש' מתוך ההשגה זו שרשה בהבן דחכמה שמבין דבר מתוך דבר רק שזה בהעלם מקור השכל כו' וד"ל).

ונמצא סדר המדריגות כך הם

בחי' עיון הנ"ל לעמוד על בורי' כו' נק' בינה שבבינה להבחין תכלית ההבחנה בפנימיות וחיצוניו' וגם מזה יוכל להיות בחי' האורך להוריד ההשגה בלבושי' רבי' עד שתתגשם להשגו' התינוק כנ"ל אבל לא בחי' הרוחב בהסברים שוני' לכל צד כו'

ואח"כ מבחי' חכמה שבבינה להמציא חדשות בהשגה א' כנ"ל הוא הנק' רוחב

וממנו כח דבינה שבבינ' העושה בחי' אורך

אבל שיעור האורך והרוחב דחו"ב שבבינ' הוא תלוי בבחי' עומק המושג שנק' כתר דבינה וכנרא' בחוש שלפ"ע העומק כך יהי' ערך הרוחב והאורך בכל השגת דבר מה וד"ל).

ולפ"ז מה שקוראי' העולם העמקת הדעת אין זה גופה של העמקה כמו עומק המושג דבינה שלזה לא יש שייכות לדעת אך הדעת הוא בחי' התקשרות הרגשתו דוקא דהיינו שמתבונן ומעיין בו הרבה וכמו שפרש"י בעיוני לעמוד על הדבר להבינו על בוריו כו'. ונמצא בחי' העיון הזה הוא רק בחי' כלי לבחי' ההעמק' דבינה עצמה כי לכאור' בחי' העיון הזה נק' העמקת הדעת בל' העולם ואינו כן דהעמקת הדעת היינו בחי' כלי לבד לבוא לעומ' של הענין ממש ולמעלה מזה הוא נק' מעמיק שמגיע למעלה גם מן החכמה עצמה שהגם שהחכמ' היא במושג ביותר והוא שמביא לידי בחי' העמקה במושג אחר בחי' העיון הנ"ל שהוא רק כמו בחי' כלי לעומק ההשגה כנ"ל.

וגם בדעת יש אורך ורוחב ועומק כמו יש מי שדעתו קצרה ויש שדעתו ארוכה ויש שדעתו רחבה ולא ארוכה ודעת חזק או דעת קל כנשים שדעתן קלות הוא בלתי עומק הדעת וממילא דעתו קצרה כו'

והפרש זה בין קלי הדעת לעומקי הדעת בין גדול לקטן ידוע שהתינוק שדעתו קל היינו שאין בו כח המרגיש והתקשרות כלל לדבר זה שמבין או רוצה בו רק בחיצוניות מאד ע"כ יתפתה להיפוכו משא"כ הגדול שדעתו עמוק' באותו דבר שמבין או רוצה בו הוא הנק' העמקת הדעת שממילא נמשך אורך הדעת ורוחב הדעת כנ"ל בבינה וסימן להעמק' הדעת הוא אשר נראה כענין צמצום וכיווץ כלי המוח לעוצם עומק התקשרותו במושכל (בל"א ער איז דרינן פר נומען פר קוועצט שטארק זייער ביז עס איז זייער מצומצם רק בתנוע' אחת וסקירה אחת לבד כו') שמזה דוקא בא עצם עומק השגה ע"י העיון דבינה שהוא היפך הצמצום והכיווץ שהרי העיון דבינה גם שעומד ומעוכב בצמצום וכיווץ בתחלתו אבל מיד מתפשט לרוחב הרבה בכל פרטי חלקיו בהבחנת פרטיות הרבה כידוע משא"כ הצמצום והכיווץ דהעמקת הדעת אדרבה הוא רק הצמצום שהוא הקיבוץ והאסיפה מכל כח שכלו להתקשר רק במושכל זה שזה היפך בחי' התפשטו' העיון בהרחבת ענין המושכל (בל"א דער קלעפ מיט דעם אריין לייגין זיך גאר כו') ואמנם ע"י העמקת הדעת בא לידי עמקות המושכל עד שרשו בעמקי החו"ב (עד בחי' דעת עליון דמזווג חכמ' לבינה כמ"ש למעלה בענין עומק המושג דבינה והיינו דדעת גנוז בפומא דאימא כו' וכמו שאמרו משה שהוא הדעת זכה לבינה שהוא שער הנון כי הא בהא תליא וכמה שכתוב בכתבים בכמה דוכתי וד"ל):