Part 8 Chapters 34 to End

1 (לד) והנה בבחינת זעיר אנפין דאצילות יש ב' מדריגות הנקרא ישראל ויעקב כידוע

וביאור פרטי המדריגות שבזה.

הנה תחלה יש להבין בטעם קריאת שם ישראל, כי שרית עם אלהי״ם כו'

והוא שם מ''ה שמברר ושולט על שם ב''ן כו', כי בחכמה אתברירו וכח הדכר לברר כו' האיש דרכו לכבוש כו'

וביאור הדברים, הנה תחלה יש להבין ההפרש בין ישראל סבא לישראל זוטא

שבחינת המדות שבחכמה עצמה נקרא ישראל סבא

ויש בזה ב' מדריגות, הא' מדות שבאור אבא, והב' מדות שבחכמה סתימאה

והוא הנקרא אדם קדמאה בלשון הזהר

וזה שכתוב מה שמו מה שם בנו כו'

ובחינת המדות שלמטה מן החכמה נקרא ישראל זוטא, כי הם בבחינת קטנות

לאחר שהן באין בבחינת הצמצום, והעלם עיקר עצם השכל

רק מה שהכלי חיצוניות דנצח והוד דאבא ממשיך להוליד ולהמציא שכל לחסד ואהבה, נקרא חסד זוטא כו'

(וכמשל טיפה במוח האב כו', כך נאמר מה שם בנו שהוא ישראל זוטא, שנמשך לו מטיפת אבא כו' וכידוע)

והנה מבחינת נה''י דאבא נמשך בנה''י דאימא

שהוא בחינת השפעת והשפלת השגה וטעם למדת החסד כו'

אך בחינת נה''י דאימא מסתלקין בשעת תולדת גלוי התפעלות מדת האהבה וכהאי גוונא

כנראה בחוש שמתקצר ומסתלק הטעם והשכל בשעת התפעלות המדה

(והוא ענין וראיתן על האבנים כו', שהירכים מצטננות בשעת לידה

שנסתלקו נה''י הראשונים ונמשכים נה''י חדשים כו' כמו שכתוב במקום אחר)

ונקרא בחינת בקיעת יסוד דאימא להוליד המדה

ותחלה כלולה האהבה בהעלם מכוסה בשכל, כעובר במעי אמו כו'

אבל לאחר שנולדו המדות הרי הם כלולים מחסדים דאבא וגבורות דאימא בכללות ופרטות שלהם

הרי יש ג' מדריגות: בחינת מוחין דיניקה ובחינת מוחין דגדלות ראשון דאימא וגדלות שני דאבא כו' כידוע.

וביאור הדברים, בהיות ידוע שהמדות הם בבחינת עיבור תלת גו תלת כו'

דהיינו רק חיצוניות נה''י, ובהם כלול בהעלם חב''ד וחג''ת כו'

והוא רק בחינת טבעיות המדות כו'

וביניקה מתגדלים להיות בהכנה לקבל מוחין, והוא כמו התינוק שמתגדלים אבריו מיניקת חלב אמו כידוע

עד שבהיותו בן ו' שנה יש במדותיו מוחין בצמצום

אך בבחינת הטעם ושכל לנהוג בכל דרכיו, לא מדות טבעיות כבהמה לבד כו'

עד היותו בן ט' שאז ראוי להוליד

שאז הוא בחינת גדלות המוחין יותר, דהיינו יותר מכפי המצטרך אל המדות לבד

וגם יוכל להיות התחלת התהוות המדה רק מצד השכל והטעם, וכשיחייב השכל להיפך יולד מדה הפכית, עד שמדותיו רק על פי השכל

Chapter 34

1 מה שאין כן קודם לבן ט' אין בו מוחין, רק לפי המדה שכבר מוטבע בו, שיוכל להתחכם בזה

שזה ימצא גם בחיות ובהמות, התחכמות במדתם למצוא טרף ומזון, רק שבאדם נקרא חי שבמדבר כו' ודי למבין.

ומבן ט' ואילך מוכן לגדלות שני דאבא

דהיינו שיהיה התגברות השכל על המדות (וכמו שכתוב במקום אחר בענין כי מראש צורים כו' באריכות)

ולכך ראוי להוליד, להיות שאז כל מדה כלולה מט׳ ספירות חב''ד חג''ת נה''י

שכאשר נגדלו המוחין דכל מדה בבחינת חב''ד, אז ממילא יש כח בבחינת נה''י להוליד ולד, כי הא בהא תליא (כמו שכתוב למעלה באות כ''ו באריכות)

ובהיותו בן ו' היה כל מדה כלולה מחג''ת נה''י לבד כו', שהמוחין מצומצמין מאד, רק לפי צמצום הטבעיות של המדות כו'

וגדלות שני, היינו מבן י''ג עד ך', שראוי למכור בנכסי אביו כו'

שהוא בחינת כחב''ד שבכל מדה כו', והוא בחינת הטיית הרצון בכל מדה, מלמעלה מן השכל של המדה כו'

עד בן ך' שהוא גדלות המוחין דמדות בשלימות

שיודע למכור בנכסי אביו, במוחין דאבא, שרש ומקור המדות, לשנות מרשות לרשות כו'

כמו על דרך משל שינויי צירופי האותיות של השכל, שבא מצד שרש ומקור של עומק השכל ממקורו העצמי דוקא

(כמו שכתוב שם במשל חכם מופלג כו')

והיינו בחינת ישראל, לי ראש ומוחין, דהיינו בחינת כחב''ד כו'

שאז הוא בחינת גדלות המוחין ביותר, שיוכל לברר לבחינת ב''ן שהוא בחינת אלהי״ם כידוע, משום דבחכמה, פנימית כח מ''ה דוקא שמבחינת הכתר דחכמה שבמדות כו', אתברירו כו'

וכמשל חכם גדול ביותר, שיודע העומק של השכל ממקור הראשון, יודע יותר איך לברר וללבן להוציא הטעות כו'

וכן חכמתו עמדה לו להתפרנס באומנות או בריוח עבודה כו', שנקרא תורתו אומנתו כו'

והיינו ענין האיש דרכו לכבוש כו', שהוא בחינת שם מ''ה דחכמה שמברר לב''ן כו' וזה שכתוב כי שרית עם אלהי״ם כו' ודי למבין:

Chapter 35

1 (לה) וזהו בחינת ישראל, שר אל, דהיינו על ידי הארת הכתר בחכמה שנקרא אל נהירו דחכמתא

שהכתר הוא המשתרר כו' כמו שכתוב במקום אחר בענין כי שרית וכו':

והנה מעתה יש להבין ענין יחוד ישראל ולאה, שהוא יחוד המדות במחשבה שנקרא לאה, ויחוד יעקב ורחל, שהוא יחוד המדות בדבור

ותחלה יש להבין בהפרש שבין ישראל ליעקב

דהנה בחינת יעקב הוא בחינת תפארת דזעיר אנפין דאצילות וכו', שהוא מדת הרחמים

כידוע שהאבות הן המרכבה

אברהם בבחינת חסד דזעיר אנפין, יצחק בבחינת גבורה ויעקב בחינת תפארת

וכתיב תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם כו'

ואיתא בזהר על פסוק ונתתם לי אות אמת, דא אות וי״ו, בחינת יעקב שהוא קו האמצעי, בריח התיכון כו'

והענין ידוע דקו הימין חח''ן, הרי קו השמאל בג''ה סותרו

כמו שמדת הדין סותר למדת החסד ומגביל אורו

ולהיפך החסד מגביל אור הדין

ונמצא שניהם נפסקים, שאין זה נקרא אמת, כי עיקר האמת הוא מה שיש לו קיום, כמו שפת אמת תכון כו' ועד ארגיעה כו'

שהשקר הוא הכזב, מלשון יכזבו מימיו, שהנהר נפסק כידוע

ואמנם מדת האמת הוא המתקיים, להיותו כלול מב' הפכים דחסד וגבורה באין מונע ומנגדו כלל, על כן לא יכזבו מימיו כו'

וזהו אות אמת, דא וי''ו, קו האמצעי שכלול מחסד וגבורה, והוא דת''י (כמו שכתוב למעלה באות הכ''א)

ועוד יש מעלה בקו האמצעי דת''י, שאין בו שינוי מראשו לסופו, כי כמו שהוא בראש כך הוא בסוף

ולא ישתנה מצד אריכות המשכתו למטה

והוא מצד חבור וקשר שיש בכולו, מראשו לסופו יחד כמהות א', כבריח התיכון המבריח מן הקצה העליון לקצה התחתון

מה שאין כן ב' הקוין ימין ושמאל שאין בכל אחד מהם בחינת החיבור והקשר

על כן לא ימצא בסופו כמו בראשו

כמו חח''ן, הרי בנצח יגרע אור השפע, וכן בהוד

וכידוע בענין נצח והוד שנקרא תרין בדי ערבות שאין בהם טעם וריח

והוא מפני שנפסק בהן הארת המוחין, כי החסד רק ענף החכמה, שהשכל והטעם שבחסד, כבר חלף ועבר עקרו

ולא נשאר בו רק בצמצום והעלם

אמנם עדיין יש בו בהעלם, אבל מופסק ממנו, ואין ביניהם חיבור וקשר כל כך

כמו חסד דרועה ימינא, כח היד ימין שנפסק מן המוח כו'

ובחינת הנצח שהוא ניצוח ההסכם לבד, כבר נפסק מן המוחין דחכמה יותר, כי לא נשאר בו רק רושם בעלמא מן האהבה וחסד

והוא כמו הירך הימין שנפסק מחסד שביד ימין כו', ואין לירך חיבור עם היד כו'

וכך ביד שמאל וירך שמאל, שהן בבחינת קו השמאל בג''ה, מופסקין זה מזה

על כן בסופו לא ימצא מראשו, מפני הפסק הארת המוחין, עד שיוכל להיות שם גרעון לגמרי, כמו ותקע כף ירך יעקב

1 שנגע בנצח, בגיד הנשה כו', עד שמקבלים חיצונים משם

כמו שכתוב בזהר בענין ירך סוטה

והיינו הטעם גם כן בחסד וגבורה עצמן, כמו שכתוב אברהם יצא ממנו ישמעאל, שהוא מותרי ופסולת החסדים כו', ויצחק יצא ממנו עשו, מותרי ופסולת הגבורות כו'

אבל יעקב שהוא בחינת קו האמצעי דת''י, הרי יש בקו זה חיבור וקשר מראשו לסופו, עד שימצא בסופו כמו בראשו ממש

(כמו שידוע, דאין קישוי אלא לדעת שבראש, הרי קשור בחינת היסוד בדעת שבמוח הראש, כאילו הן מהות אחת כו')

שהרי הדעת הוא פנימיות, המאיר ומקושר ברחמים שבלב, והיו לאחדים תמיד

וכמו שאמר בזהר, משה מלגאו יעקב מלבר

והוא בחינת הדעת, שהוא פנימיות המדות של הרחמים

כי לפי ערך הדעת, ממש כך ערך הרחמים

וכל מי שאין בו דעת הוא אכזרי, כתינוק וכהאי גוונא, ויוסיף דעת יותר ירגיש הרחמנות

כמו שכתוב במקום אחר באריכות שאין בין הדעת והרחמים שום הפסק כלל, כמו בין החכמה וחסד הנזכר לעיל

ומכל שכן החיבור אל השפעת היסוד, שהוא בחינת התקשרות המשפיע אל המקבל

שהוא בא במהירות מן הדעת, כמו והאדם ידע כו'

(ויש בחינת נה"י בפנימיות והן כליות יועצות ופנימיות יסוד סיומא דגופא ונו"ה בחיצוניות הן תרין ירכין כו׳)

וכמו שכתוב בזהר בראשית, בענין יקוו המים כו' אל מקום אחד, שהוא בחינת יסוד שמתקבץ שם כל השפע, ונקרא כנישו דכל נהורין כו'

והוא קו האמצעי שמבריח כו'

ועל כן נקרא אמת, שהן אותיות א' מ' ת' ראש תוך סוף של אותיות, שכתחילתו כן סופו, שזה עיקר האמת

ולזה אמרו יעקב לא מת כו', מפני שאין אחיזה למות, שרש הקליפות, בקו האמצעי כלל, מטעם זה

ולזה אמר כי שרית עם אלהי״ם, בחינת ב''ן כו'

והוא בבחינת הדעת והחכמה בראש דישראל, לי ראש דוקא כנזכר לעיל, ולכך אמר לו ישראל יהיה שמך

מה שאין כן יעקב מצד בחינת חיצוניות דנצח והוד, תרין ירכין כו' שבאין מכחו של חסד וגבורה דאברהם ויצחק כו'

על כן נגע בכף יריכו, בנצח דקו הימין, מטעם הנזכר לעיל

מה שאין כן בישראל נאמר וגם נצח ישראל לא ישקר כו'

כי ישראל הוא בבחינת הפנימית של המדות דחסד וגבורה בבחינת קו האמצעי דדעת כו' שנאמר בו כי שרית כו'

וכן מה שכתוב יעקב לא מת, משום שנאמר ימותו ולא בחכמה כו'

(כן משאמרו רבותינו זכרונם לברכה יעקב משמש במרום, שהוא בחכמה ובינה, כי גדול דעה כו', והוא למעלה מהחזה כו' כמו שכתוב במקום אחר)

היינו מצד שרש יעקב למעלה מעלה בבחינת הקו האמצעי דת''י, מטעם הנזכר לעיל

אבל בחיצוניות המדות דיעקב נאמר ויגע בכף יריכו כו' וכמו שכתוב במקום אחר ודי למבין

1 (לח) והנה מעתה יש להבין דרך פרט יותר בענין הלבושין דמחשבה דבור ומעשה כו', כמו שכתוב לבושין תקינת לון כו'

ולזה יש להקדים תחלה שרש ומקור לבחינת האותיות, ומה שלפעמים נקראו בשם כלים ולפעמים בשם לבושין כו'

ואחר כך יתבאר דרך פרט בבחינת רחל ולאה, ומלכות דתבונה ובינה, עד רום המעלות כו'

דהנה שרש אותיות הוא בעצם הנפש ממש, שהנפש מלאה אותיות כידוע, והיינו מתחלת עצם התהוותה

ובב' אופנים, באותיות המחשבה ואותיות הדבור

דהיינו מיד שתתהווה עצם הנפש מיוחדים בה אותיות מחשבה

וכלולים בה בעצם, כמו שכלול תנועת החי בחי כו'

ויוצאים ובוקעים לגלוי מחשבה בג' מדריגות

דמיון וציור בלא אותיות כלל, ואותיות פשוטים מבולבלים בלי צירוף וחיבור ענין דבר מה, ואותיות מצורפים על פי מחשבה עיונית כו'

וכך יש בעצם הנפש בחינת אותיות הדבור

שהרי נקראת נפש המדברת או רוח ממללא

וכלולים בה בעצם, ויוצאים לגלוי כתנועת החי וכהאי גוונא

כדבור של המלאכים דכתיב וקרא זה אל זה כו'

והוא גם כן בג' מדריגות: חומר פשוט של כל אות ואות, ונקרא הבל רוח הדבור

ואותיות א''ב ג''ד מיוחדים בלי צירוף

וחיבור האותיות, שנקרא צורה שבדבור ברוח ממללא

כמו ב' רוחות מספרות, וכדבור המלאכים וכו':

והנה גם טרם שמתהוה מקור לרצון פשוט ותענוג פשוט, כבר יש אותיות הכלולים בעצם הנפש

רק אחר התהוות הרצון יוצאים להיות בחינת גלוי לרצון, ונקראו אותיות דרצון

שהוא בחינת גלוי הרצון ליש ודבר מה במציאת רצון, שזהו עיקר ענין האותיות בעצם הנפש

שאינו רק בחינת גלוי אור עצם הנפש בכל איזה בחינת יש ומציאת דבר מה

על ידי האותיות יוצא בגלוי מבחינת היולי הנעלם כו'

(וכמו שכתוב בלקוטי אמרים בכ''ב אותיות שקבועים בנפש, שהן כ''ב כחות, כ''ב תנועות הנפש כו')

ועל ידי זה יוכל הרצון לבא בגלוי באור השכל

ולולי התגלות הרצון בבחינת אותיות, דהיינו מה שנראה למהות ומציאת רצון, לא היה בא הרצון העצמי הנעלם בלבוש אחר ממהות למהות

שהוא בחינת הרצון הנראה ונגלה בשכל וטעם לרצון כידוע, ודי למבין

וכך בשכל וטעם לרצון, שנקרא חכמה שברצון

מה שנראה למציאת טעם לרצון הוא בחינת אותיות שבו

על ידי זה יורד ממהות למהות המדות שברצון

כמו האהבה שברצון, שגם הוא אינו רק מציאת רצון, אלא שמלובש במהות אהבה, שמצד הרצון הוא אוהב

(אהבה לשון אבה, והה''א ה' חסדים המתפשטים מחכמה ובינה כו')

ואותו הרצון עצמו הוא בשכל וטעם לרצון, והוא עצם הרצון בהיותו עדיין למעלה מהשכל וטעם כו'

ואמנם על פי האותיות נשתנה ונראה בלמעלה מן השכל ובשכל ובמדות כו'

וכן יש אותיות למדות, שהוא מה שנראה האהבה שברצון במציאת יש כו'

עד הרצון שבמחשבה דבור ומעשה, לכולם יש בחינת אותיות, עד אותיות הרצון שבמעשה כשהמעשה עולה ברצונו, שיש לזה אותיות מיוחדים

וכן על דרך זה בשכל שאחר הרצון

שאם לא היה השכל במציאת אותיות השכל, שהוא בחינת גלוי השכל במציאת, איך היה השכל בא בשינוי המהות בהתפעלות האהבה הנולד מצד השכל

שגם שם הוא אותו השכל שהיה טרם שהוליד האהבה

רק שנתלבש במהות אהבה כו'

אין זה רק על ידי האותיות שבו

וכן על דרך זה אותיות דמדות במחשבה

אם לא היה המדה במציאת יש באותיות, איך מתלבשת במהות מחשבה וכו', וכן אותיות המחשבה בדבור כו'

ונמצא על ידי האותיות יש בחינת השתלשלות עילה ועלול מעצם הנפש עד סוף מעשה, ושרש האותיות הוא בעצם הנפש ממש

Chapter 38

1 ונמצא על ידי האותיות יש בחינת השתלשלות עילה ועלול מעצם הנפש עד סוף מעשה, ושרש האותיות הוא בעצם הנפש ממש

ומכל זה יובן בשרש ומחצב האותיות בעצם הנפש, שמתהווים עם עצם אור הנפש כאחד

כמו שמתהווה בחי כח התנועה עמו כו' וכהאי גוונא ודי למבין.

והנמשל מכל זה הרי מובן ממילא, דאותיות שבטהירו עילאה שאמר גליף גליפו כו', היינו בחינת אותיות העצמיים דמחשבה ודבור שבעצמות אור אין סוף

כמו על דרך משל אותיות הקבועים בעצם הנפש דיחידה כו' בג' מדריגות הנזכר לעיל

ואותיות הללו משתלשלים ממהות למהות, כמו מרצון הפשוט שעלה במחשבה אנא אמלוך שלפני הצמצום, עד גם ברצון ושכל ומדות דאדם קדמון ועתיק יומין ואריך אנפין ואבא ואמא וזעיר אנפין ונוקבה דאצילות

הכל נמשך ויורד מזה לזה דרך עילה ועלול בשינוי מהות למהות על ידי בחינת האותיות של כל מהות

שהוא בחינת גלוי היש שלו במציאת כנזכר לעיל

עד בחינת סוף מעשה דמלכות דאצילות, שהוא בחינת אותיות דמעשה דמלכות דאצילות, עד מלכות דמלכות דעשיה, שרש התהוות העולם השפל שלנו (כמו שיתבאר בסוף הקונטרס)

שנכלל הכל במה שכתוב כל אשר חפץ יהו״ה בעצמותו ממש, עשה בפועל ממש, ודי למבין:

Chapter 39

1 (לט) ומעתה יובן דרך כלל במה שהאותיות נקראים כלים וגם נקראים לבושים

כי לכאורה בחינת הכלי הוא נחשב מן העצם, גם שהוא המגביל לעצם

כמו אותיות הקבועים תמיד בעצם הנפש, שמתאחדים עם העצם

על דרך דוגמא מאותיות החקוקים בציור או בבליטה, כאותיות החותם

כך ברוחניות האותיות דנפש

וכמו גלוי עצם החי בכח התנועה, או כגלוי חיות המתפשת מעצם החי, שקבוע כח זה בהעלם בעצמו כו'

וכמו שאנו רואים באותיות השכל הכלולים בעצם כח השכל

שמיד שיוציא לאור הסברא מכח המשכיל שלו, יצאו עמה אותיות

שבהם ועל ידם אופן מציאת ישותו בדבר מה, והוא אותיות כל השכלה לכל מי שימציאנה

וראיה מב' בני אדם בהשכלתם שכל וסברא אחד

זה יוציאנה באותיות וצרופים כאלה וזה יוציאנה בגלוי באופני אותיות וצרופים אחרים

(כפרושי המפרשים לתלמוד, מסבירים לשכל וסברא אחד בפירוש רש''י ופירוש התוספות ורא''ש ור''ן, וכהאי גוונא, בלשונות מיוחדים, והכל עולה לענין ומכוין אחד, רק שכל אחד מפרש באותיות שכל שלו כו', כמו שכתוב במקום אחר)

כי בהולד גוף השכל יולדו עמו אותיות שלו שנראה בהן בבחינת יש, ואף על פי שמתארו ומגבילו, מכל מקום נחשב עם העצם כו'

וכן אותיות הרצון ואותיות המדות כמו אהבה בלב

שתתגלה בבחינת אותיות שלה, שהוא בחינת אופן גלויה במציאות בכמה אופנים שונים, כמו שכל אחד שמתגלה בצירופים שונים כו'

וזהו הנקרא בחינת כלים, שהוא בחינת היש המתאר ומגביל, ונחשב עם העצם

כמו כל בחינת כלים דעשר ספירות, כלי האור דחכמה וכלי האור דחסד ונצח וכהאי גוונא, שהוא בחינת היש והתואר שלהם כו', כידוע

(וכמו שכתוב באות כ''ח שמהתעבות האור נעשה כלי

וגם שרש הכלים קדם לאורות, שנקרא חומר הפשוט כו'

וכמובן מהנזכר לעיל בהאותיות שבעצם הנפש, קדם לשרש התהוות אור עצם הרצון והתענוג כו')

אך עם כל זה גם זה אמת, שהאותיות נקראים גם כן בשם לבושים

כי הנה בחינת הלבוש הוא דבר נבדל מן העצם לגמרי

רק שבו מתלבש העצם, כמו שהגוף מתלבש בלבוש זר ונבדל מעצמו, ומכסהו ומעלימו

כך האותיות של השכל, אחר התהוותן במציאותן הרי העצם של השכל מתלבש ומתעלם בהם, כי לא נגלה רק בחינת אותיות של השכל, שהוא אופן ישותו כו', כאילו אין דבר חוץ מאופן זה

ובאמת עצם אור השכל הזה איננו מובדל באופן כזה דוקא

כי כמו לבוש יחליף ויתלבש באופני צירופים שונים אחרים לגמרי

וכללם אינם מגיעים בעצם מהותו כלל, רק שבהן מתלבש ומתגלה

(על דרך הנזכר לעיל באופני גלוי שכל וסברא אחד בלשונות המפרשים כו')

וכך הוא באותיות הרצון, שהרי רצון אחד פשוט מתלבש בכמה מיני גלויי אופנים שונים

ואינו רק רצון אחד, וכמו בלבוש יתלבש הגוף כך הרצון בא באופן גלוי שלו להחליף תמיד כו'

וכמו שאנו רואים באותיות המחשבה המלבישים למדות

שהאהבה שבלב שכבר באה באופן אותיות הגלוי שלה בלב, הנה בבואה במחשבה, הרי היא מתלבשת שם במחשבה זאת, כגוף שמתלבש בלבוש נפרד ממש

שעל זה אמר כלבוש תחליפם ממש

שהרי לבוש המחשבה אינו עומד אפילו רגע, שתמיד פושט ולובש ופושט ולובש כו' ממחשבה למחשבה כו'

וכך גם אור השכל בבואו בלבוש דאותיות המחשבה, ממש פושט ולובש ממחשבה למחשבה כו'

(מה שאין כן בחינת גלוי אותיות השכל בעצם הנזכר לעיל, שנחשב עם העצם

רק שנראה כמו לבוש דאותיות המחשבה ממש אחר התהוותן במציאת נבדל מן עצם השכל כו', כנזכר לעיל)

Chapter 39

1 ונמצא מובן דשניהם אמת בשרש בחינת האותיות

דלפעמים הם בבחינת כלים בהיותם בשרש מחצבם באחדות גמור עם העצם, כנזכר לעיל

וגם הם נעשים בבחינת לבושים נפרדים מן העצם לגמרי, כנזכר לעיל

(להיות כי שרש האותיות מבחינת המקיפים, שהן שרש הלבושים ומשם גם כן שרש בכלים המגבילים ומתארים כו' כנזכר לעיל, וכמו שכתוב במקום אחר)

ובכל זה יובן למשכיל למעלה דרך כלל בכל בחינת לבושין דמחשבה דבור ומעשה, ג' מיני אותיות בכל פרטי העשר ספירות בהשתלשלות עד רום המעלות בעצמות אור אין סוף, באותיות דגליף גליפו בטהירו עילאה וכהאי גוונא, ודי למבין:

Chapter 40

1 (מ) ומעתה יש להבין דרך פרט בבחינת שרש אותיות המחשבה דבינה ותבונה ולאה כו’

בהיות מבואר בזהר בכמה דוכתי דאית מחשבה ואית מחשבה כו'

דהיינו בחינת מחשבה סתימאה דאריך אנפין ומחשבה הקדומה דאדם קדמון וכהאי גוונא

והענין הוא דהרצון נקרא גם כן בשם מחשבה בלשון הקודש

כמו כאשר חשב, כאשר רצה כידוע

כי הרצון מלובש מיד במחשבה שבמוח, על כן הרצון והמחשבה של הרצון אחד הוא, ונקרא המחשבה בשם רצון והרצון בשם מחשבה

כמו כאשר עלה ברצונו, היינו כשעלה במחשבתו כו'

ונקרא מחשבה סתימאה על שם בחינת ההעלם של הרצון, על כן המחשבה שבו הרצון הוא גם כן בהעלם וסתימות, ונקרא מחשבה סתימאה (והוא בחינת אותיות הרצון הנזכר לעיל)

אך הנה בחינת מחשבה הקדומה הוא מקדם לרצון הנעלם, והוא המקור לרצון הנעלם שנקרא רצון לרצון כו', וגם זה בחינת מחשבה הוא, שמלובש בו הרצון הקדום שקדם לכל רצון לרצון (כמו שכתוב באות י"ז) אבל נקרא בשם מחשבה הקדומה

Chapter 41

1 (מא) והנה ידוע בענין המאמר דאימא אוזיפת מאנהא לברתא כו' שהוא בחינת ה׳ גבורות מנצפ"ך דאימא כו' פתוחי חותם

חותם שהוא בחינת צרופי התחלקות אותיות דמחשבה, וכמו שכתוב בזהר על פסוק וקול התור נשמע בארצנו כו' (וכמו שכתוב במקום אחר)

ותחלה יש להקדים שיש ג' מדריגות במחשבה עצמה, והוא בחינת מחשבה דמחשבה ודבור שבמחשבה ומעשה שבמחשבה

וביאור הדברים ידוע, להיות מבואר למעלה (באות הל"ז) שיש ג' מדריגות במחשבה

ציור בלא אותיות כו', והוא כמו תינוק קטן שאין לו מחשבה בצירופי אותיות עדיין, רק דמיון וציור שבמחשבה שנמשך מכח המדמה בלבד

הגם שנמצא גם בדמיון זה התחלקות חלקים, לצייר בצמצום בדבר מיוחד, אבל אינו רק בדמיון, ואינו נקרא מחשבה עדיין שיחשוב באותו דבר, אשר לזה אמרו דקטן אין לו מחשבה כלל

וגם כשיגדל מעט ויש לו צירופי התחלקות אותיות במחשבה, אינם אותיות גמורים, רק שיוכל לחשוב בצמצום בדבר הפרטי דוקא

כמו לחשוב במוחו בדבר מה שנותנים לו, ויבחין בינו לדבר מה זולתו, עד שיחפוץ בזה וימאס בזה כידוע

והוא התחלת ענין המחשבה, ונקרא מעשה שבמחשבה

ובגדול היינו מה שחושב איך לעשות דבר ולצייר ולכתוב דרך פרט דוקא, או שעולה במחשבתו כל מה שצריך לעשות בפועל ממש

וגם מה שמצייר אותיות הכתב במחשבה, או כל דבר גשם נבדל כפרי ועץ, וציור כל תמונה וכהאי גוונא, הכל נקרא עשיה שבמחשבה

ובקטן אין לו גם בחינת מחשבה זו, רק בחינת דמיון לבד

(ועם כל זה הוא למעלה מדמיון החלומות כו')

וכמו שכתוב במקום אחר בענין ביד הנביאים אדמה, בכח המדמה שבמחשבה בלבד

לפי שבשעת השינה לא נשאר רק חלק האחרון יותר, שהוא רק הדמיון שבמחשבה

(וזהו ענין הגלות שנמשל לשינה, כמו שכתוב היינו כחולמים כו', אך הן מעין הרהורי ליבא כו' כמו שכתוב במקום אחר)

ובחינת דבור שבמחשבה הוא כמו שחושב צירופי אותיות הדבור שמדבר זולתו

שזהו למטה מאותיות המחשבה שחושב לעצמו בלא שמיעת דבור זולתו

כמו כאשר חושב צירופי אותיות אדון עולם, הרי באופן צירוף מיוחד כזה עצמו, כאשר שומע במחשבתו דבור זולתו כשמדבר אדון עולם, אין זה רק שנחקק אותיות הדיבור זולתו במחשבתו, שהוא למטה מאותיות אדון עולם שבמחשבת עצמו

וכך כל מחשבה שחושב איך לדבר טרם שמדבר ומיד מדבר נקרא דבור שבמחשבה

וכידוע שזהו מבחינת דבור שבמחשבה נעשה בחינת מחשבה שבדבור

כי ממה שחושב איך לדבר, נעשה אופן המחשבה בעת שמתחיל לדבר, מה שרצה במחשבה לדבר כו'

מה שאין כן המדריגה הג', שהוא מחשבה שבמחשבה, היינו מחשבת עצמו

כשחושב צירופי אותיות אדון עולם בלא דבור או כשחושב שאר ענין דבר מה בצירופים שונים שנקרא אותיות המחשבה

אך גם בזה יש ב' מדריגות, הא' אשר גם הוא בכלל דבור שבמחשבה

והוא כאשר אינו חושב כלל את ההשכלה והכוונה שבאותיות אדון עולם וכהאי גוונא, שהוא ענין מחשבת הממשלה והאדנות, ואין לו מחשבה כלל בזה, רק צירופי האותיות דאל"ף דלי"ת שבאדון וכהאי גוונא

הגם שהוא בלא דבור, שהוא למעלה משמיעת דבור אדון עולם כנזכר לעיל, מכל מקום נקרא גם זה בשם דבור שבמחשבה

(וכענין וקרא זה אל זה, כמו באותיות המחשבה שלנו, שהיה יכול אדם לקרוא לזולתו בשמו במחשבה מה שקוראו בדבור, כך הוא בחינת דבור של המלאכים

וכן ב' רוחות מספרות זה עם זה, שאינו נשמע לאדם כו' וכמו שכתוב במקום אחר)

והב' הוא המחשבה האמיתית

שהוא מה שחושב את ההשכלה של הענין שבאותיות המחשבה, שמחמתו הוא חושב מיד אופן הצירופים של אותיות הללו

(כמו שאנו רואים בצירופי אותיות המחשבה, שמתהווים רק כפי הכוונה שבשכל, אם כך וכך יתהווה אופן הצירוף כך וכך וכידוע)

כמו אם כוונתו בשכל בענין דבר פרט לאיזה מסחור או בענין אדנות, יחשוב בצירופים שונים כפי המכוון דוקא

וזהו הנקרא מחשבה שבמחשבה, שהוא הנקרא כח המחשבה לחשוב כל ענין דבר מה בצירופים שונים

(כמו כח הדבור לדבר כל מה שירצה כו' כמו שיתבאר)

והיא בחינת הכלי למחשבה עיונית הנקרא מחשבת השכל עצמו (הנזכר לעיל באות מ׳) בחינת מלכות דתבונה כו'

והוא המחשבה שתלויה בדעת דוקא

ולזה אמרו דקטן אין לו מחשבה, דלפי קטנות דעתו כך הוא קטנות המחשבה בלא צירופים כלל, אבל גדלות הדעת הוא המביא למחשבה בריבוי צירופים שונים

ולפי אופן העמקת הדעת בעומק המושג כך יהיה עומק המחשבה בבחינת עומק מחשבה עיונית הנזכר לעיל

וכמו מה מאד עמקו מחשבותיך, שתלוי בערך עומק המושג דבינה כו' ודי למבין

Chapter 42

1 (מב) ומעתה יובן בענין שרש כח המחלק לצירופי אותיות דמחשבה במדריגה הג', כשחושב ענין דבר מה בצירופים שונים, מאין הוא בא כח ההתחלקות זאת

אך הנה ידוע דבחינת ה׳ גבורות מנצפ"ך דאימא הוא שרש כח ההתחלקות הזאת כו'.

וביאור הדברים ידוע, דבחינת אימא הוא בחינת בינה והשגה לאורך ורוחב בהסבר דבר המושכל

וכאשר הוא מעיין בבחינת העומק של ההשגה, עדיין הוא רק בעומק מחשבה עיונית הנזכר לעיל, שלמעלה מהיות בחינת התחלקות צירופי אותיות ממש במחשבה להשכלת הענין, רק בחינת מחשבה שכל בלבד כנראה בחוש

אך על ידי בחינת ה׳ גבורות, שהוא בחינת הצמצום והסתלקות שבכח ההשגה עצמה, להיות יורד אור השכלת הענין שבמחשבה עיונית הנזכר לעיל לבחינת התחלקות צירופים שונים בפרטי פרטיות כו'

והוא הנקרא בחינת ה׳ גבורות מנצפ"ך דאימא, שנקרא פתוחי חותם כו'

ואף על פי שלכאורה בחינת ירידה וצמצום הוא, אבל שרשו בא מלמעלה מכח ההשגה שבגוף המושכל הזה כו'

וראיה לזה ממה שאנו רואים בתינוק קטן שאין בו עדיין צירופי אותיות במחשבתו בדבר פרטי

כמו גם דבר מה שנותנין לו, הגם שמבחין בו ולא יחליפנו בדבר אחר כנזכר לעיל, שזה הוא התחלקות המחשבה, אבל לא בצירופי אותיות כנזכר לעיל

הנה מכל מקום כאשר יכול לדבר ולבקש בפה לדבר פרטי, הרי אז יש לו בודאי במוח מחשבתו צירופי אותיות פרטיים לאותו דבר פרטי שמבקש בדבור

1 כי צירופי אותיות מתחלקות במחשבה תחלה טרם בואם לדבור (כמו שיתבאר דעקבי לאה נכנסין תוך ראש רחל, דהיינו דבור שבמחשבה הנזכר לעיל שנעשה מחשבה לדבור כו')

וכמו שכתוב במקום אחר בענין מאמר הזהר על פסוק וקול התור נשמע בארצינו, דוקא בבחינת הדבור אז זמן התחלקות אותיות המחשבה כו'

(והיינו ענין כללות המאמר דאימא אוזיפת דרך שאלה ה׳ גבורות מנצפ"ך לברתא, שהוא צירופי התחלקות אותיות הדבור כו')

ואם כן מזה ראיה שאין הצירופים שרשם בהשגה עצמה

שהרי התינוק מבחין ומשיג בין טוב לרע גם טרם שיכול לדבר, ואף על פי כן אין לו צירופי אותיות במחשבתו עד שיכול לדבר דוקא כנזכר לעיל

אלא שרשם מלמעלה מן ההשגה דבינה, והוא מבחינת כח ומקור של כל עומק ההשגה כו'

(כמו שבאותיות הדבור שרש כח הצירופים מאבא, דהיינו מפנימיות החכמה, שהוא כח המשכיל דחכמה שנקרא קדמות השכל

(כמו שכתוב במקום אחר בענין תרין ציפרין כמו שיתבאר בעזרת השם)

ואף על פי שה׳ גבורות מנצפ"ך שבה' מוצאות הוא המחלק ומסדר הצירופים בדבור כפי אופן התחלקות צירופים שבמחשבה, ממש מה׳ גבורות דאימא הנזכר לעיל מכל מקום אבא יסד

בבחינת כח המצרף, שהוא בלתי כוונה בשכל והשגה איך לצרף, רק ממילא בא, וכמו שכתוב מצרף לחכמה וכמו שכתוב במקום אחר וכמו שיתבאר

Chapter 42

1 ונמצא שגם שבחינת הצירופים עצמם שבמחשבה על ידי בחינת צמצום דמחשבה עיונית הוא בא, מכל מקום כח ושרש העושה לצירוף והתחלקות זאת, הרי הוא למעלה מכח ההשגה שבמחשבה עיונית עצמה כו'

שלזה הטעם אין התינוק יכול לצרף אותיות מחשבתו עד שיוכל לצרף אותיות הדבור, גם שמשיג ומבחין היטב בגוף הענין דבר מה כנזכר לעיל

ואם כן הרי מה שאמרו דקטן אין לו מחשבה, היינו בבחינת צרופי אותיות המחשבה דוקא, לפי ששרשם בא מכח ומקור של המחשבה דהשגה דבינה כו' ודי למבין

(וזהו מן הדברים הנפלאים וסתומים, למה המחשבה קדמה לדבור, הרי הדבור שרשו בפנימיות ומקור החכמה והמחשבה שרשה בפנימית ומקור דבינה, והחכמה קדמה לבינה שהחכמה נקרא אין ובינה יש כו'

(וכמו שכתוב במקום אחר בענין דבר ואמרת, שהדבור גבוה בשרשו מאמירה דמחשבה כו'

וגם מזה עצמו ראיה ממה שאין המחשבה באה בהתחלקות צרופים כי אם בבוא התחלקות הדבור בתנוק כו׳)

ואף על פי כן ה׳ גבורות מנצפ"ך דבינה דוקא שרש לה׳ גבורות התחלקות דדבור, דאימא אוזיפא כו' וכמו שכתוב כאמה בתה כו'

ובשרשם הרי הדבור בחכמה, ולכך אבא דוקא יסד ברתא כו'

וגם מצד שרש הראשון דמחשבה דבור ומעשה כמו שהם קבועים בעצם הנפש הנזכר לעיל, (באות ל"ז) שמבואר שם ג' מדריגות הנזכר לעיל במחשבה שבגלוי כו', הרי גם שם כלול תחלה אותיות המחשבה בעצם הנפש טרם שכלולה מאותיות הדבור שנקרא רוח ממללא כו'

דכמו שבנפש שבאה בגוף קדם המחשבה לדבור ב' שנים, כך בנפש הרוחנית לא נקרא רוח ממללא זמן מה כו' והמחשבה כבר יש בה כו'

אם לא שכל דבר הגבוה בשרשו בעצמיות יותר הוא בא באחרונה יותר, שלזה נקרא נפש המדברת דוקא נפש המשכלת, שזהו בחינת החכמה העצמיות שבה שהוא קודם למחשבה העצמיות שבה כו'

אבל בגלוי בא באחרונה דוקא, מטעם המבואר במקום אחר באריכות ודי למבין)

Chapter 43

1 (מג) ומכל הנזכר לעיל יובן גם כן הנמשל למשכיל למעלה בהתבוננות כמה פרטים בהשתלשלות מלמעלה מעלה עד למטה מטה שנכללו כולם בכלל אל מקור הראשון שהוא כאשר עלה במחשבתו הפשוטה כו' בעצמות אור אין סוף שלפני הצמצום

שכלול מג' מדריגות מחשבה דבור ומעשה שבמחשבה הנזכר לעיל

ובחינת מעשה שבמחשבה העצמית שבעצמות ממש הוא כמו ענין סוף מעשה שעלה במחשבה תחלה

(ודלא כלשון הרמב"ם בידיעת עצמו יודע את הכל

אלא מה שיודע את כל ההשתלשלות דאבי"ע בידיעה שחוץ ממנו, היינו בחינת עשיה שבמחשבה, כמו שחושב בציור דבר נבדל, הגם שאין לך דבר חוץ כו')

1 ובחינת דבור שבמחשבה העצמית הוא כמו מה ששיער בעצמו בכח מה שעתיד להיות בהשתלשלות כו'

שזה שנאמר גליף גליפו בטהירו עילאה, חקיקת אותיות בעצמות כו'

וכן מה שכתוב כי הוא אמר, במחשבה העצמית, ויהי, ההוא אמר ולא יעשה, על ידי צמצום הראשון כו' וכהאי גוונא

כי כל אמירה הוא בבחינת דבור שבמחשבה הנזכר לעיל (שלמעלה משמיעת דבור זולתו, כמו הטה אזנך ושמע כו' ויקשב וישמע וכהאי גוונא)

ומחשבה שבמחשבה העצמית היינו כמו שמבואר למעלה במחשבת השכלת הענין בצירופים שונים כו'

והוא כאשר עלה ברצונו ומחשבתו אנא אמלוך וכהאי גוונא, והוא על פי חכמתו ורצונו העצמית כו'

וזהו שאמר והיה העולם, בבחינת מלכות דאין סוף, אנא אמלוך כו'

(ולפי זה מה שנתעורר בחינת חפץ חסד הראשון על ידי מעשה התחתונים כו' שמחמתו עלה במחשבתו ורצונו כו', הרי הוא מגיע לתחלת התעוררות הרצון במחשבה העצמית וכו')

וזה שכתוב נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כו' עצמו מספר כמו שכתוב לתבונתו אין מספר

כי לפי ערך העמקת החכמה והדעת, כן ערך העמקת בחינת המחשבה העצמית בעצמות אור אין סוף, כמו מה מאד עמקו מחשבותיך וכנזכר לעיל ודי למבין.

Chapter 43

1 והנה על דרך זה יובן בענין ד' רבתי דאחד

שהוא בבחינת מלכות דתבונה שמבחינת אחוריים דאימא כו', והוא ענין קשר של תפילין של ראש כו' כידוע

Chapter 44

1 (מד) ומעתה יובן גם כן שרש ענין ההתחלקות דאותיות המחשבה מבחינת ה׳ גבורות מנצפ"ך כו', ולמעלה מעלה גם במחשבה העצמית ומחשבה הקדומה ומחשבה סתימאה דאדם קדמון ואריך אנפין כו', עד מחשבה דזעיר אנפין, על דרך הנזכר לעיל בפרטיות הענין באדם התחתון, ששרש התחלקות הצירופים באים מלמעלה ממקור ההשגה דבינה עצמה כו'

וזהו ענין מאמר סתום ומאמר פתוח

כמו ויאמר אלהי״ם, אלהי״ם ק"ך צירופים דמחשבה סתימאה שבעצמות ממש, נקרא מאמר סתום בעצמות סתימא דכל סתימין כו' עד רום המעלות, כמו אלהי״ם הבין דרכה כו'

ובחינת אלהי״ם הזה הוא בחינת הצמצום וההסתלקות, וכמאר רבותינו זכרונם לברכה בתחלה עלה במחשבה לברוא במידת הדין שהוא שם אלהי״ם כו'

והיינו בחינת התחלקות צירופי אותיות שבמחשבה סתימאה גם כן

(כמו לפי תרגום אונקלוס בראשית בקדמין, שהוא הרצון הקדום היינו הרצון שבמחשבה הקדומה כו' נקרא בחינת אלהי״ם בבחינת הצמצום וההתחלקות לפי מאמר רבותינו זכרונם לברכה דבראשית נמי מאמר הוא, שהוא בחינת מאמר סתום במחשבה הסתומה, עד גם בבחינת מחשבה הפשוטה והעצמית כנזכר לעיל

וכידוע דאלהי״ם אותיות מי אלה, שהוא בחינת התחלקות מי ברא אלה כו'

ואלהי״ם עלאה, בינה ומחשבה סתימאה דאריך אנפין ואדם קדמון כו', ואלהי״ם תתאה בחינת מלכות דתבונה ולאה וכו'

וכמו שכתוב בזוהר דל"ב ויאמר אלהי״ם הן ל"ב שבילין דמתפתחין בבינה

שכולן בחינת מאמר סתום דדיבור שבמחשבה, שמזה נעשה מחשבה שבדיבור דמלכות שנקרא מאמר פתוח, כמו שיתבאר בענין בחינת מ"ם סתומה ומ"ם פתוחה כו')

ואמנם הנה שרש כח ההתחלקות הזאת, אף על פי שהוא בא בבחינת הצמצום, הנה הוא מלמעלה מכח ומקור עצם ההשגה כו'

וכמו שכתוב בזוהר על פסוק וקול התור נשמע בארצינו כו', שהוא בחינת קול דבינה שנשמע בבחינת התחלקות צירופים על ידי בחינת ה׳ גבורות מנצפ"ך כו', שהוא בבוא האור בבחינת הדבור, עלמא דאתגליא שנקרא ארצנו כו'

וכנזכר לעיל באריכות ממשל התנוק שאין לו מחשבה בהתחלקות אותיות כי אם כשידבר כו'

דבזמן שיש מצרף לדבור מחכמה מבחינת פנימיות חכמה אז יש מצרף לאותיות דמחשבה מפנימיות ומקור דבינה כו'

ודוקא כח העושה הצירוף הוא מבחינת מקור דבינה, אבל גוף הצירופים בפרטי אופניהם, הרי הוא דווקא מכוון על פי הכוונה שבהשגה בפרט, על פי צמצום דמחשבת שכל העיונית שמסדר אופן הצירופים כו' כנזכר לעיל

ובאמת זהו בחינת מ"ם פתוחה. כי הנה בבינה עצמה יש מ"ם סתומה ומ"ם פתוחה, שנקרא מאמר סתום ומאמר פתוח

כי כל מאמר הוא במחשבה דבינה עצמה

והוא ענין ההפרש בין בחינת מקיפים דאימא, שהוא עדיין בבחינת מ"ם סתומה שמקיף מכל צד, והוא בריבוע דוקא, כמו שכתוב בזוהר על מ"ם דלםרבה המשרה כו' ומבואר במקום אחר, ובין בחינת הארת המקיף הזה לעשות התחלקות הצירופים על ידי בחינת ה׳ גבורות מנצפ"ך כו', שהוא ענין מ"ם פתוחה מאמר פתוח

Chapter 44

1 והוא ענין ההפרש בין בחינת מקיפים דאימא, שהוא עדיין בבחינת מ"ם סתומה שמקיף מכל צד, והוא בריבוע דוקא, כמו שכתוב בזוהר על מ"ם דלםרבה המשרה כו' ומבואר במקום אחר, ובין בחינת הארת המקיף הזה לעשות התחלקות הצירופים על ידי בחינת ה׳ גבורות מנצפ"ך כו', שהוא ענין מ"ם פתוחה מאמר פתוח

שהמחשבה הסתומה נעשית פתוחה בהתחלקות אותיות כו', שזהו ענין ציור המ"ם פתוחה כידוע.

וביאור הדברים, הנה ידוע בביאור ענין מקיפים דבינה, בענין והאם רובצת על האפרוחים כו׳

שהמדות מקבלים רק מבחינת השגה דאור פנימי דבינה כשנקרא אם הבנים, שאז נקרא אפרוחים כו', ובחינת גדלות המוחין דמדות בהעלם הבא מבחינת מקיפים, היינו כשאם הבנים רובצת כו', דהיינו להמשיך מה שלמעלה מהמוחין דבינה הנמשכים למדות

(על דרך אהבה התלויה בדבר

שדבר זה בא באהבה בבחינת אור פנימי, על כן כשבטל הדבר בטלה האהבה

מכל מקום נשאר בבחינת מקיף, שהוא בחינת ההעלם מאותו הדבר, שיוכל על ידי זה לחזור ולהתעורר ולבוא בבחינת אור פנימי כידוע)

שחופף עליהם, והוא בריבוע, שמתיישב עליהם ממש כמו שכתוב במקום אחר בענין מ"ם דלמרבה כו'

וכללות הענין הוא על דרך דוגמא מידיעה במוח שמקפת את הדבר שיודע אותו, דהגם שהדבר נבדל, מכל מקום חופף ידיעה זו ומקפת מכל צד לאותו הדבר

(כמו ידיעת אלהו״ת, שמשגיח ויודע את כל הנבראים, שבידיעה זו מקיף אותם כמו שכתוב בלקוטי אמרים בידיעה שיודע כל הארץ כו')

וזהו כמו מה שכתוב ועל ראשי החיות רקיע כעין הקרח כו', שהוא בחינת מקיף דבינה גם כן (שמזה נעשה לבוש החשמ"ל מבחינת חיצוניות בינה כמו שיתבאר)

וכמו שכתוב במקום אחר בביאור ענין אור מים רקיע, דהשגה דבינה נקרא רקיע

לפי שקודם שבא המושכל בבחינת השגה גמורה, עדיין הוא למעלה מבחינת הגבלת אותיות, כמו הסבר מושכל עמוק שאינו עדיין באופן מוגבל במוח הנקרא השגה ותפיסא

הוא הנקרא מים דניידי, לבא בכמה אופנים שונים כו'

מה שאין כן כשבא המושכל באופן מוגבל הנתפס ומושג בכלי מוחו ממש, נמשל לקרח, דאגלידי מיא וקיימא כו'

מלשון השג יד כו', כמו שכתוב במקום אחר שזהו הנקרא רקיע, והוא ענין הקרח שעל גבי המוחין דחיות כו'

ואמנם שרש הקרח הזה שבא דוקא בבחינת הגשמה גמורה, הוא מלמעלה מבחינת אור פנימי דבינה

אלא הוא נמשך ונעשה מבחינת המקיף דבינה הנקרא מ"ם סתומה, שבלתי מאיר ונמשך בגלוי כלל במדות

על כן משם נעשה בחינת רקיע או קרח על גבי המוחין דמדות כו'

והיינו והאם רובצת כו', וכן ועל גוזליו ירחף כו', שזהו בחינת לבוש החשמ"ל שמקיף בבחינת שומר למדות

(כמו שיתבאר בסמוך בענין כתנות עור כו', שמקיף לזעיר אנפין ונוקבא עד מתחת רגלי זעיר אנפין ונוקבא, שממנו נעשה המסך שבין אצילות לבריאה כו')

והוא בחינת מקור דבינה, שמזה נמשך הכח העושה לבחינת התחלקות הצירופים דאותיות המחשבה

הנקרא מצרף, ולא גוף הצירופים, שהוא דוקא בבחינת מ"ם פתוחה מאמר פתוח כו' ודי למבין

Chapter 45

1 (מה) והנה כתיב ויעש יהו״ה לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם

שזהו בחינת החשמ"ל דנוגה שמקיף לזעיר אנפין ונוקבא דאצילות שנקרא אדם ואשתו עד מתחת רגליהם כו' כידוע

ובתורתו של רבי מאיר היה כתוב אור באלף

שזהו בחינת זיהרא עילאה, כמו שכתוב עוטה אור כשלמה, שזהו אחר הבירורים דרפ"ח כו'.

ומתחלה יש להבין קצת בביאור ענין השבירה והתיקון בכללותן

שהוא בבחינת האותיות שנקרא כלים

שנשברו ונפלו מצד ריבוי האור שלא היה ביכולתם להכיל כמו שכתוב בעץ חיים

וכמו שכתוב אתה פוררת בעזך ים

שזהו בחינת התהו, שנתפררו בחינת האותיות, שנקרא שבירת הכלים כידוע

וטעם הדבר ידוע, על דרך משל עומק אור שכל שלמעלה מכלי הגבלת המוח, אז ודאי יתבלבלו אותיות השכל שבמחשבה, מצד מיעוט כחם להכיל האור, כי רב הוא מהם

מה שאין כן כלי המוח שמכיל לאור השכל העמוק, אדרבא מוגבל ומתיישב ונעלם באותיות הללו (בלשון אידייש פאר נעמט כו')

1 וכאשר לא יכילו, אזי בהכרח שיתפרדו האותיות

וכמו שמבואר במקום אחר באריכות, שזהו כמו בתיבה אחת שתקצר להכיל האור הרב שבה, יתפרדו האותיות שבה אנה ואנה, עד שלא יהיה מובן מזה כלום

כתיבת ויאמר כשלא יכיל עומק המכוון שבו, יתפרדו האותיות, וישאר וי"ו מ״ם שבו מפורדין שלא כסדרן במקומן

(כדוגמת אותיות הרהורי לבו שביום, שמתפרדין שלא במקומן ושלא כסדרן בחלומות

שבאין רק מצרופים שמהרהר ביום, בלתי מסודרין, אלא אות מתיבה זו ואות מתיבה אחרת כו'

ולכך החלומות שוא ידברו כו' וכמו שכתוב במקום אחר)

וזה הפירור נקרא שבירה לחלקים רבים וקטנים

כי בבוא זה האות שנתפרר לעצמו במקום אחר, אין בו רק חלק מצומצם מאד מן השכל שהיה מקובץ בהיות התיבה בצירופה בשלימות כו'

וגם הוא מתפרר פירור אחר פירור, עד שנעשה מזה ענין זר לגמרי

(כדוגמת ענין החלומות מהרהורי לבו שביום, רק אף על פי כן לא יחלום פילא בקופא דמחטא, רק מעין הרהורי לבו דוקא, וכמו שכתוב במקום אחר בענין פותר חלומות דיוסף וכמו שיתבאר)

וכך יובן למעלה בענין שבירת הכלים דאורות דתהו, שזהו בחינת פירור ופיזור האותיות שלהם, כמו שכתוב אתה פוררת כו'

והיינו שנפלו למטה מטה עד שנעשה בבחינת לבוש זר

שזהו שרש ענין התהוות בחינת לבוש דחשמל כו' הנקרא כתנות עור

וידוע דעור זה הן בחינת ג' מיני אותיות דמחשבה דבור ומעשה, ששרשם הוא מאותיות דכלים דתהו שנתפררו וירדו למטה, ונעשה בחינת לבוש ומקיף להלביש לבחינת המדות דאדם כו'

וגם שהוא נעשה בבחינת לבוש נפרד, שרשו מלמעלה ממקור המוחין דבינה שבמדות

וזהו גם כן בחינת חיצוניות בינה, שעל גוזליו ירחף לשמירה כו', שהוא מבחינת המקיף דבינה בבחינת מ"ם סתומה הנזכר לעיל ודי למבין.

Chapter 45

1 ולהבין זה בתוספת ביאור, הנה ידוע שזהו גם כן שרש ענין המשלים, כמו ג' מאות משלים דרבי מאיר כו', ששרש המשל למעלה מן הנמשל, כמו משלי שלמה שהן חכמות עמוקות ביותר

שאין להם בחינת כלים באותיות כי אם בהתלבשותם בענינים זרים נבדלים הרבה מן עצם החכמה, שם דוקא יושג עומק החכמה כמו שיוכלו להשיג עומק השכל

רק על ידי המשל דוקא, שלא יושג גם ברבוי הסבר דברים כו'

והמשל שנעשה לפי אופן הנמשל דוקא, הרי בהכרח שישיג לעומק ומקור מוצא הנמשל, ואם לא, לא יכוון המשל לנמשל כלל כידוע

אם כן שרש המשל במקור שכל הנמשל ולמעלה הימנו

ולזה אמר דברי חכמים וחידותם, שלפי ערך עומק ומקור החכמה, כך ערך החידות ומשלים, כמו משלים דרבי מאיר ומשלי שלמה

וכמו שכתוב במקום אחר בענין וידבר ג' אלפים משל, דהיינו משל למשל, כמו שכתוב בזהר שהנמצא במשל האחרון, יותר שם הוא העומק והמקור היותר ראשון של הנמשל כו'

וכל זה הוא גם כן בשרש בחינת האותיות, שעל ידיהם דוקא יושג היטב אור השכל כו'

(וכמו כן יובן בענין ההגשמה של אור השכל, כל שבא בהשגה והסבר בהגשמה ביותר למטה מטה, שם דוקא בחינת העומק והמקור של גוף פנימית אור השכל כו')

והיינו גם כן בחינת חיצוניות בינה, שמזה נעשה בחינת לבוש החשמל דבינה

שעל זה אמר ויעש כתנות עור כו', שהוא בחינת שומר למוחין שבמדות, שלא יבא לבחינת טעות

(שמזה נעשה השליא לולד כו')

וכמו שכתוב במקום אחר באריכות בענין אימא פרישת גדפהא כו' ובענין בשלו״ם, אותיות מלבו״ש כו', ובענין סכך דסוכה וכהאי גוונא ודי למבין

Chapter 46

1 (מו) אך הנה בתורתו של רבי מאיר היה כתוב כתנות אור באלף כו' כנזכר לעיל

להיות ידוע בשרש בחינת התיקון מבחינת שם מ"ה החדש דאדם קדמון כו', וכמו שכתוב במקום אחר שזהו בחינת מלך השמיני, שרש התיקון דמ"ה דחכמה כו'

1 (מח) והנה בחינת פרטות הבנין דמלכות הנקרא כלה שכלולה מהכל כו', היינו מה שבבחינת הדבור מתגלה הכל בבחינת יש ודבר נבדל, כאותיות הדבור שמגלה הכל

והוא גם מבחינת התענוג ורצון העצמי שבעצמות אור אין סוף ממש, בבחינת חפץ חסד ההיולי הנזכר (באות הי') כשבא בהשתלשלות רבות עד רצון וחכמה ומדות דאדם קדמון ואריך אנפין עד בחינת רצון וחכמה ומדות חיצוניות הכלים דזעיר אנפין, הכל בא בבחינת המלכות, בחינת הדבור העליון, בהתגלות יש בבחינת האצילות

שעל זה אמר אני ראשון ואני אחרון, וכן ראו כי אני אני הוא, בחינת מלכות דאין סוף במלכות דאצילות, סופא דכל דרגין כו'

ותחלה יש להבין דרך פרט בפרצוף המלכות, מבחינת כתר שבה עד בחינת המלכות שבה שבוקע המסך להיות כתר לבריאה כו'

דהנה בראש השנה הוא בנין כתר הנוקבא כו', והוא מה שאומרים י' פסוקים מלכיות כו'

דהיינו להמשיך בחינת התענוג והרצון למלוכה מחדש, שהוא לעורר מחדש בחינת התענוג והרצון הפשוט שבעצמות, להיות אנא אמלוך כו'

(והיינו ענין גבורי כח עושי דברו כו' הנזכר בזהר, כמו שכתוב במקום אחר בענין ויתנו לך כתר מלוכה כו')

בהיות ידוע שבחינת ההתגלות בדבור הנזכר לעיל, הוא הנקרא דבר מלך, והוא בחינת מדת ההתנשאות, כמו שכתוב יהו״ה מלך גאות כו' וכן מלכותך מלכות כו'

וכמו על דרך משל מדת ההתנשאות באדם, שהוא בחינת מדה נבדלת מן העצמות, להיות מתנשא על זולתו דוקא כו', מה שאין כן שאר המדות שהן חלק ממש מן העצמות

כמו אור מדת החסד, שהנפש עצמה נמשכת ומתפעלת מהחסד, כי עיקר מדה זו המשכה מן העצמות הוא, כמו כן החכמה נמשכת מן העצם כו'

אבל מדת ההתנשאות, הגם שהנפש מתפעלת ממנה, אבל העיקר שלה הוא המתהווה מן הדבר הנבדל מן העצם, שהוא על זולתו, ואם אין דבר זולתו לא תתעורר מדה זו כלל

והגם שבחינת החסד גם כן להטיב חסדו לזולתו דוקא, אבל מכל מקום תחלת התהוותה הוא בעצמותו, גם שאין איש להטיב עמו, מה שאין כן בהתנשאות, שלא תתהווה בעצם מציאותה בלתי מי שיש להתנשאות עליו

וראיה לזה ממה שכל עיקר בנינה בהתפשטות אורך ורוחב תלוי רק בביטול האנשים, כשירוממוהו יעוררו לתכלית ההתנשאות, ובמיעוט הביטול ימעיטו אור מדה זו כו'

אבל החסד כמו שהוא בעצם כך יתפשט, וגם שיהיה בו ריבוי ומיעוט על פי אופן התעוררות המקבל אם הוא מבקש ברחמנות ביותר כו', מכל מקום לא מזה יבא עיקר בנינה כו' ודי למבין.

והנמשל מזה יש להבין למעלה, כי כמו מלכותא דארעא כך מלכותא דרקיע, שאין מלך בלא עם דוקא

והגם שההתנשאות דבחינת מדת מלכות למעלה הוא כשאר המדות העליונות, אבל אינה המשכה ממש מבחינת העצמות

(רק מכל מקום ישנה בכח ובהעלם גדול, כי בבחינת אדם גם בתינוק קטן, יש בחינת ההתנשאות להתנשא על הכל, גם על הבהמה, שזהו בטבע תולדתו מיד, כמו שכתוב ורדו כו'

כנראה בטבע התינוק, שתשוקתו למשול ולרדות על חיה ובהמה ועוף כו', כמו שכתוב במקום אחר שזהו דוקא מבחינת אדם, מה שאין כן מדת החסד והרחמים שישנה בבהמה גם כן, כנשר שהוא רחמני כו')

הגם שנקרא מדת ההתנשאות אבל עיקר בנינה הוא להתנשאות על דרך זולתו, ואז נמשך תענוג ורצון גדול בהתנשאות זו, ולפי זה יש להבין איך יתכן למעלה באלקות, שאין לך דבר חוץ ממנו על מי יתנשא כו'

ואם כן בחינת בנין המלכות ברצון ותענוג ומדות בבחינת פרצוף שלם בבחינת האצילות אי אפשר להיות, כי אם כאשר עלה ברצונו שיהיה יש נפרד לעצמו, שיהיה על מי להתנשאות כו', אזי נתעורר אור מדה זו מן המאציל כו'

ולזאת אמר יהו״ה מלך גאות לבש, שנתלבש במדה זו להיות מלך על עם

ועל כן צריך דוקא למדה זאת לחדש אותה ממקור חוצבה בכל ראש השנה, דהיינו עד בחינת מחשבה בעצמות אור אין סוף, אנא אמלוך כו', בבחינת ההתנשאות שעלה בבחינת עצמותו עדיין קודם שהיה הצמצום כו'

ולזה היה הצמצום הראשון הנקרא מקום פנוי כו', כדי שיהיה דבר חוץ מן העצמות, שיתכן על זה בחינת אור ההתנשאות דבחינת מלכות דאין סוף

(וכמו שכתוב במקום אחר בענין גמלתהו טוב כו' בשרש העובדי כוכבים ומזלות, שהפרידן מאחדותו בבחינת החושך והצמצום כו', כדי שיהיה בחינת מדת התפארת, שמדת התפארת גם כן אינו אלא בפני איש נכרי ומרוחק דוקא כו' ודי למבין)

וכך יובן בבחינת מלכות דאצילות, סופא דכל דרגין שבאצילות, שהוא רצון ותענוג כו' של מדת ההתנשאות להיות מלך על בי"ע, שלזה הוצרך להיות הצמצום דמסך שבין אצילות לבריאה, להיות ראש לשועלים כו'

והיינו אני ראשון בבחינת מלכות דאין סוף ואני אחרון במלכות דאצילות, כי נעוץ תחלתן בסופן, וזהו בכל ראש השנה וראש השנה כידוע ודי למבין

Chapter 49

1 (וכן עקימת שפתיו דהוי מעשה, שנקרא עשיה שבדבור גם כן, הענין הוא מה שנחתך הדבור לבוא לידי פועל ממש שהפה גומר, לפי שיש דבור שאינו למעשה עדיין כו')

וזה שכתוב ויאמר אלהי״ם יהי אור ורקיע, במעשה דוקא

ובחינת המעשה שנפעל מזה הדבור, כמו שכתוב ויהי אור וכהאי גוונא, כדבר מלך שנעשה מזה הפועל ממש, הוא ענין מלכות דמלכות דאצילות

שאין זה רק בבוא שפע אור בבחינת מקור התהוות יש מאין ממש כו', והיינו בחינת מלכות דמלכות דאצילות שבוקע המסך להיות מקור לבריאה כמו שיתבאר ודי למבין

(וגם הוא עדיין בבחינת אצילות, ונקרא בחינת עשיה שבמלכות דאצילות

על דרך משל כח הפעולה הנבדלת מכח הפועל, דגם שכח הפועל בחינת כח המעשה הוא, אבל מה שיוצא מכחו בנפעל בחינת מלכות דמלכות הוא, כמו שכתוב במקום אחר(

Chapter 50

1 (נ) והנה ידוע בפרטות ענין ה׳ גבורות מנצפ"ך שבדבור די' מאמרות דאימא אוזיפת כו', שהן ה' מוצאות הפה

אחה"ע מהגרון וגיכ"ק מהחיך כו', הרי יש אותיות מיוחדים לכל מוצא בפני עצמו

והצירופים נמצאים בחיבור והתכללות מזה לזה בכמה אופנים שונים

וכמו שכתוב בספר יצירה וקבען בפה כו' המליך אות כו' עד צא וחשוב כי מה' אותיות נעשה ק"ך צירופים כו'

והן על ידי בחינת ה׳ גבורות המפרידות הבל הדבור

1 כי יש בדבור חומר וצורה, הבל קול הדבור, חומר המורכב מאש מים ורוח, והקול מתחלק בצירופים שונים, ואמנם קול אחד הוא המחבר לכללות כל הצירופים יחד

(כמו שכתוב במקום אחר בענין צווארך בחרוזים, כמו חוט שבחרוזים של כמה אבנים שמחברם יחד

וכך הוא בבחינת אותיות מחשבה שבדבור, שיש מחשבה כללית המקפת ומחברת כל פרטי אותיות המחשבה שבכל פרטי הדבורים

וכך הוא בקול שבמחשבה עצמה מה׳ גבורות דאימא כו')

והנה ידוע דאבא יסד ברתא, כמו שכתוב מצרף לחכמה כו'

והיינו על דרך הנזכר לעיל במחשבה, שגוף הצירופים בדבור הוא רק על ידי בחינת ה׳ גבורות המצמצם אופן השכל שבדבור, שעל פי זה דווקא יומשכו אופן הצירופים

ועל כן כפי הוראת המכוון במחשבה שבדבור, כך יהיה דוקא אופני הצירופים משתנים בכל עת כו'

והיינו מאמר דאימא דוקא אוזיפת כו', שהוא בחינת בינה, אימא עילאה שנמשך באימא תתאה, בחינת בינה שמלובש במחשבה שבדבור, שהוא בפרט אופן כל צירוף שבדבור כו'

אך מה שכתוב מצרף לחכמה, היינו שרש כח המצרף לצרופים הללו שעל פי השכל דבינה

שהרי אנו רואים שמיד שירצה לדבר בדרך אופן צירופים פרטים, איננו צריך לעיין בשכל והשגה דבינה איך לצרף, שהרי התינוק שמדבר יודע מיד לצרף הדבור, בלתי צריך הכנה לזה כלל

כי שרש כח המצרף הזה ממילא בא, מצד הארת כח מ"ה דחכמה שלמעלה מהשגה דבינה, והיינו מבחינת כח המשכיל עצמו, מקור החכמה כו'

(וכמו שכתוב במקום אחר בענין ויהי האדם לנפש חיה, שהוא פנימיות קדמות החכמה, אז יוכל לדבר ונקרא רוחא ממללא כו')

והיינו המאמר דאבא יסד ברתא כידוע

(ומה שאמר בראשית נמי מאמר הוא, קאי על חכמה ושכל שבמאמרות, ולא על כח המצרף, שזהו בכללות כל מדבר שנקרא נפש המדברת כו')

והוא עיקר בחינת אדם שנקרא מדבר, דהיינו כח ומקור הצירוף של הדבור, כמו שנקרא נפש המדברת דוקא כו'

(והיינו כאשר מבחינת שרש ומקור האותיות שבנפש עצמה, שבאין לידי גלוי בבחינת דבור שבנפש עצמו, כשנקרא נפש המדברת רוח ממללא כו')

1 (נב) והנה בבחינת פרטות דעשר ספירות דמלכות דאצילות בבריאה אחר בקיעת המסך, הרי ידוע שבחינת כתר מלכות דבריאה הנקרא עתיק דבריאה, הוא שנמשך מבחינת מלכות דמלכות דאצילות כו', היינו בחינת הרצון והתענוג לבחינת מקור לבריאה יש מאין ממש

כמאמר כד סליק ברעותא למיברי עלמא, דכמו שעלה ברצונו להאציל כו' כך ירד הרצון לברוא יש מאין כו' והוא הנקרא כתר מלכות דבריאה

(כמו שמבואר במקום אחר בענין ישמעאל בני ברכני, אמר לו יהי רצון מלפניך כו' פירוש רבי ישמעאל כהן גדול היה בהיכל קודש קדשים דבריאה, ששם יורד אור מלכות דמלכות דאצילות להיות כתר לבריאה, על כן אמר לו בני ברכני, ואמר לו יהי רצון מלפניך כו')

ומבחינת התענוג והרצון הזה להיות הבריאה כו', נמשך בחכמה ובינה דרצון ותענוג הזה, ונקרא אבא ואמא דבריאה

ומאבא ואמא שהוא בחינת חכמה ובינה של זה הרצון והתענוג, נמשכו בחינת המדות שנקרא זעיר אנפין דבריאה

ומזעיר אנפין למלכות דבריאה, שהוא מקור המהוה עולם הבריאה, נשמות ומלאכים מאין ליש ממש כו'

ויש בעשר ספירות דבריאה גם כן בחינת אורות וכלים ולבושים והיכלות

וכידוע בענין ז' היכלות דבריאה, ובהיכל קודש קדשים שהוא היכל הז', שם יחוד דזעיר אנפין ונוקבה כו'

ומבחינת מלכות דבריאה נעשה בחינת כתר ועתיק יומין דעולם היצירה, גם כן על ידי בקיעת מסך שבין בריאה ליצירה, על דרך הנזכר לעיל במסך שבין אצילות לבריאה

דכמו שעלה ברצונו לברוא, כך עלה ברצונו ליצירה ועשיה, רק שצריך להיות הפסק פרסא בין סוף מעשה דרצון דבריאה, לתחלת הרצון דיצירה כו'

וכמו שכתוב לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו

וידוע דבי"ע הנקרא ג' עולמות הנפרדים מאין ליש ממש

היינו כדוגמת התהוות אותיות המחשבה ודבור ומעשה שבאים בבחינת יש נפרד לעצמו ממש

כך מבחינת אותיות המחשבה דמדות דאלהי״ם דבריאה, הנקרא זעיר אנפין דבריאה כנזכר לעיל, נבראו מזה בחינת עלמין סתימין דלא אתגליין, שהן נשמות ומלאכים דעולם הבריאה מאין ליש ממש

כמו נשמת אברהם אוהבי מבחינת פנימיות הכלים דחסד דזעיר אנפין שבמלכות דבריאה, ומיכאל דעולם הבריאה מבחינת חיצוניות הכלים ואותיות דחסד דזעיר אנפין דבריאה כו'

וכן גן עדן העליון דבריאה, היינו מבחינת אור הכתר דבריאה, שהוא התענוג העליון שנקרא עתיק דבריאה, שמתצמצם בבינה שבמלכות דבריאה, שהנשמות דבריאה נהנין מזיו כו'

(וכידוע דאימא עילאה מקננא בכורסייא, שהוא אור בינה דאצילות, על ידי השתלשלות רבות עד בינה דמלכות דאצילות בבינה שבמלכות דבריאה כו', ועל דרך זה זעיר אנפין דאצילות מקנן ביצירה ומלכות בעשיה כו')

וכך הוא ענין השרפים, שהם בעולם הבריאה כו', והן בני האלהי״ם שמתייצבים על יהו״ה שהוא בחינת זעיר אנפין דבריאה

ובחינת כלים דזעיר אנפין דבריאה, הוא בחינת מטטרו״ן, שרו של עולם הבריאה, שנאמר בו כי שמי בקרבו, שהוא יהו״ה דזעיר אנפין דאצילות כו'

(ונקרא נער אנפי זוטרי לגבי בחינת אנפי רברבי בחינת זעיר אנפין דאצילות כידוע)

ובכלל נקרא עולם הבריאה עולם המחשבה, בחינת עלמין סתימין כו'

(כמו ביו"ד נברא העולם הבא, שהוא יו"ד דמחשבה דבינה דמלכות דבריאה כו', ובה' נברא העולם הזה בחינת היצירה והעשיה)

ועולם היצירה, עולם הדבור, עלמין דאתגליין כו'

(וכמו נבואות ישעיהו בשרפים דבריאה שאומרים קדוש, ויחזקאל בחיות ואופנים שאומרים ברוך כו')

ועל דרך הנזכר לעיל בעשר ספירות דבריאה, כך הוא בעשר ספירות דיצירה ועשר ספירות דעשיה, דרך פרטי פרטיות באורות וכלים ולבושים והיכלות כו', והתהוות המלאכים ונשמות דיצירה הוא כמו סנדלפון ודי למבין כו'

שכל נבואת הנביאים מבחינת נצח והוד דזעיר אנפין דיצירה כידוע

1 (נג) ואחר כל הנזכר לעיל יובן למשכיל כללות כל ההתבוננות, מרצון הפשוט העצמי שבעצמות אור אין סוף ממש, מחמת בחינת חפץ חסד העצמי שעלה ברצונו הפשוט כו' (כנזכר לעיל באות יו"ד), עד בחינת הרצון היותר אחרון, שהוא בחינת הרצון להתהוות עולם העשיה בכלל ובפרט, שנקרא כתר ועתיק יומין דעשיה, והוא מה שכתוב כל אשר חפץ יהו״ה עשה

דודאי כמו שעלה ברצונו להיות חפץ ורצון להאציל, כך עלה חפץ ורצון זה לברוא, וחפץ ורצון ליצר, וחפץ ורצון לעשות, הכל היה כלול בעצם רצונו הפשוט שבעצמותו

על דרך משל אדם שעלה ברצונו העצמי להיות לו רצון לאיזה ענין דבר מה, שאף על פי שבפרט הרי מיד הוא בא בחילוקי רצונות ממדריגה למדריגה, עד בחינת הרצון היותר אחרון שהוא בחינת רצון לסוף מעשה ממש, מכל מקום הכל עלה בבת אחת בעצם רצונו כו', מבלי חילוק מדריגות כלל

(וכמו שכתוב באות ז', שאין חילוקי מדריגות בבחינת הכתרים דאבי"ע, אף על פי שבהשתלשלות מבחינת מלכות שבעליון נעשה כתר לתחתון כו')

כך לגבי עצמות רצונו הפשוט שבבחינת עצמות אור אין סוף, אין חילוק מדריגות בין חפץ ורצון להאציל, בין חפץ ורצון לעשות כו'

וזהו אני ראשון, ברצון שבמלכות דאין סוף, מקור הרצון להאציל, ואני אחרון, ברצון האחרון שבמלכות דעשיה להתהוות עולם השפל היותר אחרון, שהן האופנים והמזלות, שהמה שרשי התהוות רוחניות הד' יסודות דאש רוח מים ועפר ורוחניות דומם צומח חי הגשמיים

(כמו שכתוב בסוף העץ חיים) שזהו נכלל הכל במה שכתוב כל אשר חפץ יהו״ה בעצמות עשה, שכולל כל ההשתלשלות דקו, עד סוף עולם העשיה, דהיינו שכוללם יחד

שנקרא הכל בבחינת עשיה לבד, כי שרש האצילות ושרש העשיה שוין ממש לגבי עצמותו כו'

וזהו עשה בשמים, סובב הכללי דטהירו עילאה, וטהירו תתאה וארץ דבחינת ממלא כל עלמין כו', הכל בהשוואה אחת

(כידוע דעקב דאדם קדמון שמסתיים בסוף העשיה וראשו במחשבה כללית בתחלת הקו, (וכמו באדם הראשון, שאמרו שקודם החטא היה רגליו בעשיה וראשו בבריאה (נקרא אדם דבריאה יש מאין כו')

(והיינו וכל קומה לפניך תשתחוה כו' כמו שכתוב במקום אחר)

וזהו עיקר המכוון בכל ההתבוננות, בכל פרט ופרט שבכל ההשתלשלות דקו, מלפני הצמצום הראשון עד סוף העשיה, רק להיות נכלל הכל באחדות הפשוטה, שהוא בבחינת עצמות אור אין סוף עד שיקבע בנפש גם בסדר השגחה אלהי״ת בפרטיות, עד הפרט היותר אחרון

שהוא גם בעולם הגלגלים והמזלות, שהם רק מט' כלים החיצונים דמלכות דמלכות דעשיה, שהוא רק על פי רצונו הפשוט שבעצמות אור אין סוף ממש

וכמו שאנו אומרים, ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו דוקא, דהיינו כרצונו הפשוט שבעצמותו ממש מטעם הנזכר לעיל

ופירוש במשמרותיהם, היינו גם בבחינת היכלות דקליפת נוגה דעשיה, שהמזלות הקבועים ברקיע, היינו בבחינת נוגה דעשיה

כי עשר ספירות דעשיה בבחינת אורות וכלים והיכלות כו', הכל הוא בבחינת ביטול היש לאין בתכלית, כידוע דבהיכל קודש קדשים דעשיה שם יחוד זעיר אנפין ונוקבא דעשיה, כמו בבית המקדש שלמטה כו'

ונשמות ומלאכים דעשיה הן בתכלית הביטול כמו שכתוב וצבא השמים לך משתחוים, וכמו האופנים וחיות דעשיה

וגם חומר וכלי האופנים בבחינת הביטול בתכלית, וכמובן במרכבת יחזקאל בחיות ואופנים דיצירה

וכך גם במרכבה דסוסים שחורים ואדומים דזכריה בזמן הגלות, שהמלכות מלובשת בע' שרים דנוגה דעשיה, גם הם בתכלית הביטול כסוס לגבי רוכב

Chapter 53

1 וכך גם במרכבה דסוסים שחורים ואדומים דזכריה בזמן הגלות, שהמלכות מלובשת בע' שרים דנוגה דעשיה, גם הם בתכלית הביטול כסוס לגבי רוכב

וכמו הנה יהו״ה רוכב על עב קל כו' וכמו שכתוב בזהר, כעננים למרכב כו' ועל דרך שאמר היתפאר הגרזן על החוצב בו כו'

והגם שיש בהם חילוקי מדריגות בהשתלשלות רבות עד אותן שמקבלים על ידי ריבוי מסכים מבחינת אחוריים דאחוריים דאלהי״ם, ממ"ח צירופים האחרונים שנקרא אדמת בני חם, בתכלית ההסתר והצמצום בכמה מיני מסכים והבדלות עד שנקרא לבוש שק ועור, כמו אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם כו' כידוע, וכמו שאמר המבדיל כו' מכל מקום נאמר מלך אלהי״ם על גוים כו' מי לא ייראך מלך הגוים כו' שמלכותו בכל משלה

וראיה מבלעם, שהיה מבחינת רע דנוגה, בחינת דעת דקליפה כמו שכתוב ויודע דעת עליון כו', אמר לא אוכל לעבור את פי יהו״ה לעשות קטנה כו'

(וגם מאתונו בחינת נוקבא דזעיר אנפין דקליפה, שהיא יותר קשה (כמו שיתבאר שבאת זה לעומת זה בחינת הנוקבא יותר קשה מכולם כו') כתיב ותט האתון כו' וגם בלעם אמר אם רע בעיניך אשובה לי כו')

והגם שיש מהם שהן בבחינת יש נפרד גמור לומר כחי ועוצם ידי כו', כמו שר של מצרים שאמר לי יאורי כו' וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה יודעים את רבונם ומתכוונין למרוד בו, הנה זהו מבחינת ג' קליפות הטמאות לגמרי, וגם הם נכנעים לפרקים כאשר יפקוד יהו״ה עליהם

כמבואר בנבואת הנביאים על כמה שרי אומות העולם כו'

אבל בבחינת נגה, גם בבחינת נגה דעשיה שרובו רע ומיעוטו טוב, המה בבחינת ביטול תמיד, כמו הגלגלים והמזלות שהן ע' שרים דכתיב בהם גם כן וצבא השמים לך משתחוים ואומרים שירה בכל יום כו'

וכידוע בענין הטעם לסיבוב התמידי דחומר הגלגלים, שהוא רק מצד השירה שאומרים, בחינת הצורה ונפש הגלגל בהשתחוואה רוחנית כו' וכמו שכתוב במקום אחר ודי למבין

Chapter 54

1 (נד) ולהבין דרך פרט בהשתלשלות דאת זה לעומת זה כו' בעשר ספירות דקליפה דאבי"ע כו', הנה יש להקדים בשרש בחינת הקליפה מהו

דהנה ידוע בטעם שם קליפה, כמו קליפת הפרי שהוא הפסולת שבכל דבר, שבא מצד תערובת טוב ורע כו' מסיבת שבירת הכלים כו' ז' מלכים שמתו ונפלו למטה כו'

וקליפה קדמה לפרי, כמו בצמיחת כל פרי שהקליפה תצמח תחלה, וכמו השליא לולד שהוא בא מן הפסולת שבטיפה כו'

ושרש הדברים ידוע, דגם בבחינת התענוג יש בחינת המנגד אליו, שהוא הצער היפך הענג, והוא נגע היפך אותיות ענג

)ופשע היפך אותיות שפע כו')

כי כל דבר מה שבא בבחינת התפשטות מן העצם, ודאי יש כח המנגד אליו שבא גם כן מן העצם

על כן גם בבחינת התפשטות אור התענוג והרצון יש כח היפוכו המנגדו, שהוא על דרך משל כאשר ימנעו לאותו תענוג או שיהיה דבר המנגד, היפך העונג, הוא שנקרא צער ויסורין כו'

וכן ממילא בחכמה וטעם לתענוג ורצון יש המנגד, להיות טעם למנגד לרצון וכן המדות ומחשבה דבור ומעשה כו'

וכמו עבד העובר ומנגד לרצון האדון, הרי בכל פרטי הדברים שברצון זה מנגד כו'

וכך את זה לעומת זה עשה כו' שיהיה בחינת מנגד, והוא הנקרא פסולת וקליפה והסתר שקדם תחלה כו'