Part 4: Chapters 20-30

1 ופרטי התכללותן נקרא י''ב גבולי אלכסון כידוע, וקו האמצעי נקרא בריח התיכון שמבריח מן הקצה כו'

דהיינו שעולה עד בחינת פנימית הכתר, שלמעלה מהתחלקות הקוין

על כן יש בכחו לחבר ולכלול ב' הקוין כו'.

וביאור ענין פנימית הכתר דנאצלים שנקרא כתר שבכתר (והוא בחינת כתר דעתיק יומין ואריך אנפין כו')

היינו בחינת הרצון והתענוג הבא בגלוי, שנקרא אור הכתר, שגם הוא כלול מעשר ספירות

ובחינת חכמה שבכתר זהו הטעם לרצון ונקרא טעם כמוס לרצון

וכן יש בו חסד ונצח

והכל בבחינת הרצון שהוא בלתי מוגבל, גם שבא בגלוי מעצם העלם הרצון כנזכר לעיל

ועל כן המדות שברצון ותענוג נקרא ימי קדם לגבי מדות שבחכמה ובינה שבאים בהגבלה כפי הגבלת השכל הגלוי בלבד כמו שיתבאר, עד בחינת מלכות שבכתר

ומבחינת חיצוניות דכתר נחלק לג' קוין

מפני שבטעם הכמוס לרצון נקרא התחלקות הרצון לחסד וגבורה וממוצע כו'

אבל בכתר שבכתר שלמעלה מטעם כמוס לרצון עדיין, רק רצון פשוט ועצמי בלא טעם כלל

כי אין טעם לרצון כלל, גם לא טעם כמוס

כענין שתוק כך עלה במחשבה כו', וכמו שכתוב במקום אחר

על כן הוא למעלה מהתחלקות ימין ושמאל כו', הגם שבא בגלוי מבחינת האחרונה שבהעלם הרצון דבחינת אדם קדמון (כנזכר לעיל בסוף אות י''ט)

ועל זה אמר והבדילה הפרוכת בין הקדש כו'

בחינת פרסא שבין כתר דכתר לחכמה כו'

והוא בחינת קרומא דאוירא כמו שכתוב במקום אחר באריכות

ועל כן אומר יהי רצון מלפניך, מלפני הפרסא כו'

לשנות מרצון של דין לרצון של חסד וכהאי גוונא כו' ודי למבין:

1 (כג) והנה בפרטיות בחינת הכתר, איך שהוא בחינת ממוצע

ויש בו מבחינת האחרונה שבמאציל, והוא בפנימיות שבו, והוא שרש וראש לנאצלים בחיצוניות שבו, וכמו שכתוב בעץ חיים

וגם היות ידוע שבחינת ג׳ ראשין דעתיק יומין מובדל ומרומם, בלתי מלובש בנאצלים

וזהו המתנשא מימיות עולם

ולכך נקרא עתיק יומין, מלשון המעתיק הרים כו', שנעתק מימות עולם כו'. הנה כל זה ידוע.

ויש להבין בזה דרך פרט, בהיות שעתיק יומין ואריך אנפין נחשב לאחד, רק שבכללות נחשב בחינת עתיק יומין מסוף עולם האין סוף, ובחינת אריך אנפין הוא שרש וראש לנאצלים, כמו שכתוב בעץ חיים.

וביאור הדברים ידוע שזהו בחינת התענוג והרצון

ולהיות שאנו רואים שבכל רצון יש תענוג, ולולי התענוג לא היה רצון לדבר כלל

כמו הרצון לעושר וכבוד, לולי שיש בו תענוג לא היה רוצה בזה כלל

אם כן התענוג הוא בחינת פנימיות הרצון לכאורה

ואנו רואים להיפוך גם כן, שאם אין רצון אין תענוג

שהרי דבר שלא ירצה בו לא יתענג ממנו כלל. אם כן הרצון פנימית התענוג

ואנו רואים שזה בלא זה אינו מתקיים, כי אין לרצון קיום בלא תענוג ואין לתענוג קיום בלא רצון

ולפי זה מוכרח לומר ששניהם מהות אחד, מאחר שמאמצעות חיבורם יחד דוקא יתקיים כו'

וכל זה בין בתענוג ורצון פשוט ועצמי, בין בתענוג ורצון מורכב שהנפש מתפשט ונמשך אחריו, גם שאינו מעצמותה, אלא הוא דבר נבדל כו'.

ואמנם בכלל אנו רואים שהנפש טבעה להתמשך אחר דבר שיש בו תענוג, עד שיכול להיות כל עצמותה נמשך ונכלל בו

כעונג המורכב בפרט נבדל, כמו בכבוד או ממון או חכמה, ומדות בחסד ודין וניצוח והתפארות וכהאי גוונא

או בדברים שהנפש מחמדתן, כתאוות כל תענוגי העולם הזה וכהאי גוונא

אף על פי שכל אלה אינן בבחינת עצמיות התענוג ההיולי, רק שהנפש תומשך ותחמוד להם, אבל מזה נראה שעצם הנפש הוא בבחינת תענוג ההיולי

על כן תומשך אחר עונג מורכב ותברח מן הצער, שהוא היפך העונג

עד שב' קוין שקולין הן ממש

שכפי ערך התפשטות הנפש במלאת אורה בדברי תענוג, כן תתכווץ ותתמעט אורה בצער ויגון בתכלית כו'

ומזה נראה בעצם מהותה, שהוא התענוג

והעיקר ממה שתברח ותתכווץ מן הצער

מזה ראיה יותר כו'

ועל כן גזרו אומר המקובלים הראשונים, שהתענוג נחשב מעצם הנפש, ואמרו שאין לך למעלה מן העונג

ואין האמת כן, רק שהעצמיות דנפש תתמלא מן התענוג הרב ותומשך כל עצמותה, עד שתכלה ותומשך כמעט כולה, כמו כלתה נפשי כו'

ולהיפך תכלה בגרעון אור לגמרי מכל וכל, מעוצם הצער המופלג כידוע

וראיה ברורה יותר ממה שאנו רואים שגם בפרטי כחות של הנפש, הנה בחינת העונג שבזה הכח בפרטות, הוא עיקר קיום מציאותו תמיד

כמו הכח של מדת החסד, גם שהוא עצמי וטבעי בטבע הטוב להטיב, עיקר קיומו הוא התענוג, שמתענג בשפע הטוב

וזהו קיום האמיתי לטבעיות טובו, שהוא מה שטבעו להתענג ביותר מן ההטבה, עד שכל עיקר חיותו בנפשו בא על ידי עונג זה שבטוב וחסד

ולהיפוך במי שהוא אכזרי בטבעו, אין זה רק שזהו כל חיותו בתענוג זה שעושה רע ואכזריות, כידוע

וכן במדת הניצוח, כל עיקר קיומו רק העונג המופלג, עד שחיות נפשו נמשך כולה בזה שינצח לזולתו

ואם לא ינצח יחלה כו'

וכך הוא בכל פרטי פרטי המדות עד החכמה והרצון

הרי עיקר קיומם ומקורם העונג, ולולי העונג שבהשכלה אין לו כח לחדש שום חכמה, כנראה בחוש

וכמו שאמר אלמלא חדווה דשמעתא כו'

וכידוע בענין חכמת אדם תאיר פניו, שהלחלוחית, שבו עונג ההיולי, הוא המקור להשכיל כל שכל כו'

ואמנם ברצון בלבד אנו רואים שבלא רצון אין תענוג נמצא, גם בכל פרטי המדות

כמו אם לא ירצה בחסד או דין אין לו בו תענוג כלל

וכן אם לא ירצה להשכיל לא ימצא העונג לזה כלל

וכן אם לא ירצה בניצוח כלל אין לו תענוג בניצוח או התפארות, וכן בשאר תענוגי עולם הזה, כממון וכבוד וכהאי גוונא

בלא רצון אין תענוג בהן כלל וכלל

והיינו מפני שכללות ענין זה הוא בהיות שכל עיקר עצם הנפש נמשך אחר התענוג והרצון, (שהרצון הוא גם כן המשכת כל הנפש עד שכולה תכלה ברצון לדבר מה כו׳ כידוע) על כן גם בכל פרטי כחותיה, עיקר קיומם הוא התענוג והרצון

והעדרם הוא הצער מדבר זה, היפך העונג

ודבר המנגד לרצון, גם שאינו צער, יצטער ממילא

1 (כו) ומעתה יש להבין בירידת האור עוד בעשר ספירות דאבא ואמא עצמן

מבחינת פנימית המוחין דאבא ואמא כשהן מקבלים מחסד וגבורה דאריך אנפין

ומכל שכן כשעולין לקבל ממזלות דאריך אנפין כנזכר לעיל

לבחינת חיצונית נה''י דאבא ואמא שמלובשין במוחין דזעיר אנפין, וכמו שכתוב בעץ חיים.

והענין ידוע כמו שבת ויום טוב, הן בבחינת פנימית המוחין דאבא ואמא

כי השבת נקרא קודש בעונג, דחכמה מלה בגרמיה

והוא בחינת פנימית אור אבא (שהוא פנימית עתיק יומין, וזה שנאמר וקראת לשבת עונג, וכמו שכתוב במקום אחר בענין ג' סעודות דשבת באריכות)

ויום טוב נקרא מקרא קדש, בחינת שמחה, כמו שכתוב אם הבנים שמחה

שהוא בחינת מוחין דאימא שמקבל מאבא, כי השביתה דשבת הוא בחכמה גם כן

דהיינו בפנימית אבא, בחינת כח מה

אין דחכמה קודם שמתפשט ליש בהשגה דבינה

וכן בינה בבחינת פנימית, הוא עומק נקודת המושג כו', כידוע שיש אין חכמה בבינה ובינה בחכמה

והיינו הבן בחכמה וחכם בבינה, שזהו בחינת יחוד פנימית דאבא ואמא

מה שאין כן בחיצונית השפע דחכמה ובינה בחג''ת נה''י כו', כמו מדות שבחכמה שנקרא בחינת ו׳ קצוות דאבא

כמו חסד שבחכמה, דהיינו כח שכל המטה כלפי חסד או כח שכל אחר שמטה כלפי דין כו'

ומאירים בחסד וגבורה דבינה

דהוא בא בהשגה בטוב טעם בהסבר לזכות ולחוב

ונקרא מדות שבשכל המושג, קודם שנולדו במהות בפני עצמן (כמו שיתבאר)

וכאשר אינו מוצא טעם בהסבר השגה, ומכל מקום לא יוכל לומר בהיפוך כי שכלו מטה כך, היינו בבחינת חסד וגבורה דאבא קודם שמאיר מאין ליש בבינה (כמו ענין שתיק רב כו')

(והשתיקה סייג לחכמה, משתוקא בתרין, מפני שעולה ביטול כח מ''ה דחכמה זה למקור המוציא כל השכלות, שנקרא חכמה סתימאה כנזכר לעיל, ומוציא משם השכלה חדשה כו')

ובחינת נה''י דאבא, היינו בחינת מאזני השכל והחכמה, איך שיבא הדבר חכמה לידי השפעה בבחינת כליות יועצות כו'

(והיינו ענין התוקף שיש במוח, שנקרא תקיף בדעתו

כמו הרגלים שיש בהן כח להקים כל הגוף, כך בחינת נצח והוד דאבא מקימין לגוף המוחין

ולהיפוך כשאינו תקיף בדעתו, בקל יפול מסברתו מחוב לזכות ומטמא לטהור כו'

וכן בנצח והוד דאמא)

ודרך כלל, הרי רק מבחינת נה''י דאבא שמלובשים בנה''י דאימא, משם נמצא מקור המוחין לזעיר אנפין, שהן בחינת המדות שלמטה מן השכל (כמו שיתבאר)

וידוע פרטי עניני יחודים דאבא ואמא

בין כשהוא בבחינת הפנימית לצורך עצמן, שהוא בבחינת ג׳ ראשין שבהן קודם שמתפשטים במדות עדיין כו', ובין כשמתייחדים לצורך מוחין חדשים לזעיר אנפין ונוקבה, שהוא בבחינת נה''י לבד כו'

וזהו ההפרש בין שבת לחול כו'

(ובקריאת שמע הכוונה ביהו״ה אלהינ״ו, היינו בפנימית דאבא ואמא, שמשם יהו״ה אחד, יחוד דזעיר אנפין ונוקבא כשבא להם בחינת תוספת מוחין חדשים כדי שיוכלו להוליד כו'

והיינו במסירת נפש דקריאת שמע, מה שאין כן בתורה ומצות בלא מסירת נפש אין היחוד רק בחיצוניות דאבא ואמא בזעיר אנפין ונוקבה, כמו שכתוב במקום אחר

וכמו בענין עשרה הרוגי מלוכה שהעלו מיין נוקבין לאבא ואמא בבחינת הפנימית על ידי מסירת נפש דוקא)

(וזהו ענין יחוד אבא ואמא עילאין ויחוד אבא ואמא תתאין, שהוא ישראל סבא ותבונה, כמו שכתוב למעלה בענין בינה ותבונה באריכות

ובחינת ישראל סבא הוא ו׳ קצוות דאבא ותבונה ו׳ קצוות דאימא

שנקרא אבא ואמא תתאין

ויש עוד ישראל סבא למעלה גם מאבא ואמא עילאין

שהוא ו׳ קצוות דחכמה סתימאה דאריך אנפין ותבונה ו׳ קצוות דבינה דאריך אנפין

שמשם נמשך שורש יחוד אבא ואמא עלאין בבחינת ג׳ ראשין שבהן כו')

והנה כאשר נמשך מאבא ואמא מוחין לזעיר אנפין ונוקבה בשביל תולדות הנשמות, צריך להיות היחוד באבא ואמא בפנימית המוחין, בשרשם בב' מזלות דאריך אנפין

(והיינו בני כו' במזלא תליה כו')

כמו שכתוב במקום אחר שזהו ענין אל עליון, עליית אור פנימית אבא כשמקבל ממזל ונוצר כו'

אז גומל חסדים טובים, בבחינת יסוד שנקרא קונה הכל, להוליד תולדות בזעיר אנפין ונוקבה

וזהו וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם כו'

והמשל בזה ידוע, כמו איש שהוא חכם מופלג ביותר, כאשר יודע לעומק השכל ממקור חוצבו דוקא, אז יכול להיות משפיע לנמוך ביותר, גם לתינוק קטן

לעשות צירופים חדשים באופן השכלת השכל ההוא, לא כהוויתו דוקא

וכן ביכולתו לחדש שכל אחר, להוליד מחדש מחמת זה השכל

מה שאין כן מי שאינו חכם מופלג ואינו תופס רק החכמה והשכל דברים כהוויתן לבד

די להפקיע להשיגו לעצמו בלבד

אבל לא יוכל להוליד חדשות ממנו כלל

וכל שכן שלא יוכל להוליד ולהשפיל הסבר השכל להבינו לתינוק כו'

ונמצא שבחינת נה''י דחכמה, שהוא בחינת יסוד, הכח המשפיע למקבל, תלוי בכח המשכיל, מקור חוצב השכל מאין ליש דוקא כו'

וכך הוא בענין תולדות הנשמות מבחינת נה''י

שאינו מוליד כי אם בתוספת כח במקור המוחין שלו מלמעלה מעלה מן השכל כו'

והוא הטעם שבשביל תולדות נשמות על ידי יחוד אבא ואמא, צריך להיות מלמעלה ממקור המוחין דאבא ואמא

שזהו מבחינת מזלות דחכמה סתימאה שהוא למעלה גם מחכמה ובינה דאריך אנפין עצמו כנזכר לעיל

והיינו טעם ליחוד פנימית דאבא ואמא בליל שבת קודש

מפני שהוא בשביל להוליד נשמות

שלכך אז דוקא זמן זיווגא דחכימין

שהן תלמידי חכמים שנקרא קודש, ושבת שרשו בקודש העליון, בחינת פנימית אור אבא כנזכר לעיל ודי למבין:

1 (כז) והנה אחר שנתבאר דרך פרט קצת בענין אורות דאבא ואמא ובחינת יחודם בפנימיות וחיצוניות כנזכר לעיל, מעתה יש לבאר פרטי ענין אורות דזעיר אנפין שנקרא ישראל ויעקב

וכל פרטי היחודים דזעיר אנפין ונוקבה שנקרא יחוד ישראל ולאה או יחוד יעקב ורחל כו' כידוע.

אך תחלה יש להבין הקדמה בענין אורות וכלים בכלל ובפרט

דהנה ידוע פירוש מה שאמר דאיהו וחיוהי חד הן אורות, ואיהו וגרמוהי חד הן בחינת הכלים

ומצד בחינת האורות דעשר ספירות בכלל ובפרט נקרא עשר ספירות בלי מה, בלי מהות

וכמו שכתוב ולאו מכל אינון מדות כלל כו'

אך מצד בחינת הכלים הן בבחינת מציאות דבר מה

וזה שכתוב אפיק י' תיקונין וקרינן לון עשר ספירין כו' לאחזאה כו' לאנהגא בהון עלמין כו'

וכן מה שכללות עשר ספירות דאצילות נקרא בד' שמות, ע''ב ס''ג מ''ה ב''ן

ע''ב במילוי יודין בחכמה

וס''ג ביודי''ן וא' בבינה

ומ''ה במלוי אלפין בזעיר אנפין, וב''ן במילוי ההי''ן במלכות כידוע

ובלשון הזהר כלל העשר ספירות נקרא רזא דשמא קדישא בלבד כידוע

הכל הוא רק מצד בחינת הכלים דוקא כידוע.

וביאור הדברים ידוע על מאמר דתלת שליטין לעילא, מוחא ולבא וכבדא כו', שהן בחינת ג' כלים לנר''ן

נשמה במוחא ורוח בלבא ונפש בכבדא כו'

אבל בחינת חיה יחידה, הוא למעלה מהגבלת כלים כו'

ובבחינת הכלים כלול מראש תוך סוף, שהוא פנימית הכלים ואמצעית הכלים וחיצונית הכלים כו'

וכידוע בענין רמ''ח איברים דמלכא דט׳ ספירות של בחינת זעיר אנפין

שט' פעמים ט' עולה פ''א

וג' פעמים ט׳ פעמים ט׳ נגד ג' מדריגות שבכלים, ראש תוך סוף הנזכר לעיל, עולה רמ''ג

וה׳ חסדים המגדילים הוא רמ''ח

והוא כללות ענין כלים דזעיר אנפין שנקרא גופא דמלכא

וגם לבושין תקינת לון, דמנהון פרחין נשמתין כו'

שהן לבושין דמחשבה כו' כמו שיתבאר הכל

ואמנם הנה ענין אור וכלי דרך כלל, הגם שיש בו הרבה אופנים שונים מאד, אך כללותו הוא על דרך אור וחיות הרוחני של ראיה רוחנית כשמתלבש וממוזג בהגשמה בכלי חומר העין בבחינת ראיה גשמית

שיש בזה ב' דברים, הא' שינוי המהות מרוחניות לגשמיות

שהראות גשמי יתפוס בגשם, מה שאין כן ברוחניות אור הראיה

וכן אור וכח השכל הרוחני הממוזג בגשם כלי המוח, עד שנקרא התחכמות

וכח התנועה בתנועת הגשם

וכהאי גוונא בכח הצמיחה רוחנית שמורכב ומלובש בצמיחה גשמית בגשם הצומח

והב' ענין ההגבלה ושיעור שבחומר הכלי, מוגבל ונמדד בשיעור

כמו בראיה גשמית עד ס' מילין כו'

וכן ענין התחכמות ותנועת הגשם, מתפשטים בהגבלה מצומצמת דוקא, עד שיכלה כחם המוגבלת

כמו שתקצר גשם השגת כלי המוח ויכלה כחו מצד קוטן הכלי

וכן יוקטן ויופסק כח תנועה הגשמית שמכח היד, בפעולה או בהגבהת משאוי וכהאי גוונא

מצד הגבלת הכח המניע

(מה שאין כן מצד עצם כח הרוחני של המניע התנועה, שאין בו הגבלה והפסק

וראיה מהגבהת משא כבד הבא בבהלה פתאומית, ביתר הרבה מכחו, מצד בחינת המקיף כידוע)

וכך הוא כל ענין חומר וצורה

שהחומר, מלבד שהוא בא בשינוי המהות, הנה הוא מגביל לצורה

אבל החומר הוא מעין ודוגמת הצורה, כמו חומר כלי העין לראות, וחומר כלי המוח להשכיל וכהאי גוונא

אבל החומר נעשה מהתעבות והגשמה של הצורה הרוחנית, מסוף כל המדריגות שבו

כמו מסוף המדריגה דרוחניות הצמיחה, נעשה כח צמיחה בגשם

וכמו סוף של חיות הרוחני דנפש, מלובש בדם, כמו שכתוב כי הדם הוא הנפש כו'

וכך סוף המדריגה של אור השכל הרוחני מתמזג בחומר כלי המוח, וכן סוף הגשמה דרוחניות הראיה ממוזג בחומר העין

ולזאת אנו רואים שבכל מקום באין הגדלת החומר עם הגדלת הצורה כאחד ממש

כמו בהגדלת חומר כלי הגוף, שנגדלים ביחד עם גידול אור וחיות הצורה הרוחניות, כמו גידול הכנת חומר המוח לפי ערך גידול האור והצורה של השכל, שכאשר יגדל התינוק ויצמח אור שכלו ברוחניותו, ממילא יצמח כלי הכנת מוחו

כמו שכתוב ימים ידברו ורוב שנים כו'

שנגדל הכלי עם האור יום יום עד ע' שנה, שבא לכלל גדלות המוחין כידוע ודי למבין:

1 (כח) והנמשל מדוגמא זו הוא בבחינת ג' כלים דמוחא ולבא כו' בדרך כלל על כל פנים

דאור החכמה דאצילות מצד אצילותה מעצמות אור המאציל, הרי זה כאור השכל הרוחני עצמו שנמשך מעצם כח החכמה שבבחינת עצמות הנפש

שמתאחד הוא עדיין במקור חוצבו ממש

כשלהבת כו' או גם כגלוי הרצון הנזכר לעיל מעצם הרצון דבחינת אדם קדמון

הגם שזהו כמו מראה וגוון בלבד, (כמו שכתוב למעלה בענין קורא הדורות מראש שזהו עשר ספירות דאצילות שיצאו מהעלם דאדם קדמון שהוא גילוי רצון בדבר נבדל כו' בסוף אות הי"ט) עם כל זה נקרא עשר ספירות בלי מ''ה, בלי מהות עדיין

כי כמו שהגוון הוא גם כן עצמי, שאי אפשר להיות גוון היפוכו לדבר בעצם

כגוון התפוח בלובן, להורות על עצם טעם המתיקות שבו

וכן אור השכל ורצון מטה כלפי חסד, גם שהוא בענין נבדל, מאחר שהוא מורה על העצם כו'

ולכך כל התהוות אורות דעשר ספירות הן באים מבחינת אותיות עצמיים דמאצילן

וכמו שם ע''ב, שממנו בא בחינת אור החכמה דאצילות בגילוי

הרי זה שם המורה על עצם דחכמה דאדם קדמון כו'

וכן שם ס''ג המורה על עצם אור דבינה דאדם קדמון כו'

והן ע''ב ס''ג כו' שלפני עשר ספירות דאצילות, ונקרא שמות המאציל כו'

וכמו בחינת האחרונה שבצורה הרוחניות שמקושר אל תחילת התהוות האור והצורה בכלי החומר כו'

כנזכר לעיל בדם הוא הנפש ובצמיחה הרוחנית ובעין ומוח כו'

אבל בחינת הכלי המגביל האור דחכמה דאצילות, הוא כמו אור השכל שממוזג כבר בחומר המוח

שחומר המוח מקבל רק מהתעבות סוף אור השכל

על כן מגבילו, מלבד שינוי המהות כו'

כך הוא אור החכמה כשמתלבש במוחא, ונקרא חכמה מוחא כו'

שאז מצד בחינת כלי החכמה הוא בא בשם מציאות דבר שכל, הנקרא התחכמות דבר מה בפרט

וכן המדות הרוחניים בלבא והנפש הרוחניות בכבדא כו'

והן ענין ג' שליטין לעילה, בחינת ג' כלים כללים לנר''נ דזעיר אנפין דאצילות

נשמה, שהוא בחינת מוחין דחכמה ובינה שבזעיר אנפין במוחא, ורוח בלבא כו'

והן האותיות דאורות דאצילות, שזהו ענין ד' שמות ע''ב ס''ג דאצילות כו'

שנקרא כלים לעשר ספירות דאצילות המגבילים האור ומצמצמו, לפי שמהתעבות האור נעשה הכלי, כמו שכתוב בעץ חיים

והוא הנקרא בחינת הישות של האור, כשנראה לבחינת יש ודבר מה במציאות כידוע ודי למבין

(ונמצא ב' מיני שמות ע''ב ס''ג כו'

א' לפני האצילות והב' אחר האצילות שהן הכלים המגבילים

ולפי זה המכוין בשמות מכוין במקור האורות

כמו מכוין בבחינת שם ע''ב, מקור לאור החכמה כו', וממילא הוא מכוון בכלי החכמה, שיומשך למטה כו' ודי למבין

והיינו כוונות שמות דח''י ברכות שמונה עשרה

כי הא בהא תליא, משום דשורש הכלים המגבילים משמות דעצמות המאציל, כמו שיתבאר ודי למבין)

והיינו מה שכתוב וקרינן לון י' ספירין כו' לאחזאה לאנהגא כו', כי תיקונין הן בחינת הכלים לאורות דאצילות

וכמו על דרך משל תיקון העין, שיתפשט ראיה גשמית שבו יותר, הוא על ידי אמצעות כלי ההבטה כו'

כך תיקון התפשטות ראיה הרוחניות על ידי אמצעות כלי העין הגשמי כו' וכמו שכתוב במקום אחר

על כן מצד בחינת הכלים המגבילים, על ידי זה דוקא יוכל להיות כל בחינת השפעות והמשכות למטה מטה

וכמו על ידי כלי המוח שישיג השכל, ימשיכנו להמדות או להשפיעו לזולתו

וכן על ידי אמצעות כלי הלב לאור האהבה והחסד הרוחני, יבא לכלל השפעה למקבל כידוע

ולכך נקרא תיקונין, כדי שיבא על ידם בחינת המשכה מאצילות לבריאה

והיינו רק לאחזאה כו'

אבל מצד עצמות אור המאציל נקרא עשר ספירות בלי מה כנזכר לעיל, וכמו שכתוב במקום אחר באריכות:

1 (כט) אך גם הנה, בהתבוננות באורות וכלים דאצילות דרך פרט יותר, אין כללות ועיקר המכוון בהם רק בענין זה דאיהו וחיוהי חד וגרמוהי חד, שבאמת אין הפרש בין איהו וחיוהי חד לאיהו וגרמוהי חד

דגם שהאורות הן בלי מה והכלים הן בבחינת יש כו', מכל מקום מצד עצמות המאציל הרי עשה שורש להתהוות הכלים קודם שעשה שורש להתהוות האורות

דמה שמהתעבות האור נעשה כלי, הרי קדם לזה עצמו שרש ומקור

והוא שנקרא חומר הפשוט או חומר ההיולי שקודם לצורה כו'

וביאור הדברים ידוע ומובן מהקדמה הידוע בענין כלים המגבילים ממש, שיש ב' מיני גבול

הא' כח המגביל בעצם

כמו כלי המוח המגביל והעין המגביל וכהאי גוונא

אבל הוא רק בכח ולא בפועל עדיין

כמו שיש בכח ביד להגביל כל תנועה בגשם, קודם שיגביל בפועל ממש התנועה

ואף על פי שגבול זה שבפועל ובגלוי הוא ממש כמו אופן אותו הכח המגביל הרוחני שביד, שהוא מקור ושרש להגבלה זו שבפועל, מכל מקום נבדל ערך הגבול בכח מגבול בפועל

הא' שזה רוחני ועצמי וזה גשמי ונבדל מן העצם

והב' שהגבול בכח אינו גבול ממש

רק שמגביל בכחו על פי רצון ובחירה לזה, ואינו גבול מוכרח, לומר שאין לו כח התפשטות עוד

רק שאינו רוצה להתפשט יותר כו'

והרי זה רק עושה את ההגבלות, ואינו הגבלה אמיתית כגבול בפועל, שהוא הגבלה אמיתית כו'

(וכמו שכתוב במקום אחר בענין פנימית הכלים וחיצוניות הכלים, שיתבאר בעזרת השם)

וכך יובן למעלה בשרש ומקור כלים המגבילים לאור

דהיינו בשרש ומקור כח המגביל שלהם, שבא ונמשך מן העצמות, שמשם נמשך התהוות האור עצמו

כמו מקור התהוות אור הרצון מהעלם עצם המקור לכל רצון

הרי משם גם כן נמשך כח הגבול להגביל כח התפשטות אור הרצון, שלא יתפשט עוד

כדי שיוכל להיות טעם לרצון

שאם לא היה פוסק כח ואור הרצון, לא היה בא לעולם לכלל טעם לרצון

והוא ממאמר קו המדה, העושה כל גבול בפועל ממש באורות

וכך הוא עושה כל גבול בפועל ממש בכלים דעשר ספירות המגבילים, איך שיגבילו בפועל ממש

אבל מקור ושרש שלהם אינו בחינת גבול אמיתי, רק שהוא עושה את אופן ההגבלה

(שזהו בא מקו המדה, מבחינת גבורה דאור אין סוף

בחינת כח המכווץ שדומה לכח המתפשט, וב' קוין שקולין הן כו'

כי כל יכול יש בו כח המגביל גם כן כו' (וכמו שכתוב במקום אחר)

ומבואר למעלה שזהו בחינת הרשימו כו', שמשם הוא שרש הגבלת הכלים דעשר ספירות דאצילות

ומבחינת הקו שנמשך מהרשימו, הוא שרש כל האורות כו' וכמו שכתוב במקום אחר באריכות)

ואם כן גם שבחינת הכלים דאצילות מגבילים ממש בבחינת שמות דע''ב ס''ג הנקרא אותיות, הרי אין זה רק מצד כח העושה לגבול זה בעצמות המאציל

והיינו דאיהו וגרמוהי חד, מכח דאין סוף עצמו, כמו דאיהו וחיוהי חד בבחינת האורות כו'

(ובאמת גם בחינת הכלים דעשר ספירות דאצילות הן כח הגבול, ולא גבול בפועל

רק כאשר האור ושפע נגבל מאין ליש בבי''ע, אז נקרא גבול בפועל ממש וכמו שיתבאר בעזרת השם)

ולפי זה, המכוין בשמות דע''ב ס''ג שהן בבחינת הכלים המגבילים ממש כו', הרי זה עצמו הכוונה במקור השמות דע''ב ס''ג כו', שמהם נמשך מקור האור דאצילות

(והוא שם העצם, שהוא מורה על עצם המקור כנזכר לעיל)

והיינו ממקור התהוות הכלים, דאיהו וגרמוהי חד כנזכר לעיל

וממילא מובן דגם בבחינת תיקונין הנזכר לעיל על זה אמר גם כן איהו וגרמוהי חד

משום דגבול בפועל מתאחד עם הגבול בכח המגביל לגבול זה שבפועל

על דרך דוגמא מכח המגביל שביד, שמיוחד ומקושר בגבול בפועל שבתנועה כנזכר לעיל

(ומכל שכן בכלים דמוחא ולבא כו', שאינם נקרא גבול בפועל עדיין כנזכר לעיל

רק שמגבילים ומתארים לאורות שיהיה ניכר במציאת יש בלבד

אבל יש להן שרש בעצמות, כמו שיש לאורות שורש בעצמות

בשקול וכח ומקור אחד ממש, שהוא בחינת אין סוף ממש

דכמו שאור אין סוף למטה עד כו', כך למעלה כו'

Chapter 29

1 שהן חסד וגבורה שבעצמות

ואמנם באורות וכלים בשרשן נהפוך הוא מבבחינת גילויין

דבגלויין הרי בחינת צמצום באורות וחסדים בהתפשטות בכלים

דגם שהן מגבילים, הרי על ידם כל התפשטות למטה דוקא

ובשרשם להיפוך

דהצמצום ברשימו העושה הגבול בכח כו', והחסדים בהתפשטות הוא לאורות, שהוא מבחינת הקו כו' כמו שכתוב במקום אחר ודי למבין:

Chapter 30

1 (ל) ובזה יובן המאמר וכד אנת תסתלק מנייהו אשתארו כו' כגופא בלא נשמתא

שהוא בחינת הכלים דמוחא ולבא כו' שנקרא גופא בלא נשמתא

שהן בחינת האורות דנר''נ כו'

אך מאין ימצא מציאת כלי בלא אור, מאחר שמהתעבות האור נעשה כלי כנזכר לעיל

אבל לפי הנזכר לעיל, דשרש הכלים קדם לשרש האורות כו', אם כן יש מציאות לכלים בפני עצמם, ועל זה אמר דאיהו וגרמוהי חד כו'

(ולפי זה המכוין בשם יהו״ה, כמו בח''י ברכאן דצלותא, יכוין למקור התהוות הכלי, שהוא עיקר בחינת השם, דאיהו וגרמוהי חד כו'

וממילא נמשך האור אחר הכלי, כי דרכו של איש כו' ודי למבין).