Chapters 23 and 24

1 (כג) והנה בפרטיות בחינת הכתר, איך שהוא בחינת ממוצע

ויש בו מבחינת האחרונה שבמאציל, והוא בפנימיות שבו, והוא שרש וראש לנאצלים בחיצוניות שבו, וכמו שכתוב בעץ חיים

וגם היות ידוע שבחינת ג׳ ראשין דעתיק יומין מובדל ומרומם, בלתי מלובש בנאצלים

וזהו המתנשא מימיות עולם

ולכך נקרא עתיק יומין, מלשון המעתיק הרים כו', שנעתק מימות עולם כו'. הנה כל זה ידוע.

ויש להבין בזה דרך פרט, בהיות שעתיק יומין ואריך אנפין נחשב לאחד, רק שבכללות נחשב בחינת עתיק יומין מסוף עולם האין סוף, ובחינת אריך אנפין הוא שרש וראש לנאצלים, כמו שכתוב בעץ חיים.

וביאור הדברים ידוע שזהו בחינת התענוג והרצון

ולהיות שאנו רואים שבכל רצון יש תענוג, ולולי התענוג לא היה רצון לדבר כלל

כמו הרצון לעושר וכבוד, לולי שיש בו תענוג לא היה רוצה בזה כלל

אם כן התענוג הוא בחינת פנימיות הרצון לכאורה

ואנו רואים להיפוך גם כן, שאם אין רצון אין תענוג

שהרי דבר שלא ירצה בו לא יתענג ממנו כלל. אם כן הרצון פנימית התענוג

ואנו רואים שזה בלא זה אינו מתקיים, כי אין לרצון קיום בלא תענוג ואין לתענוג קיום בלא רצון

ולפי זה מוכרח לומר ששניהם מהות אחד, מאחר שמאמצעות חיבורם יחד דוקא יתקיים כו'

1 וכל זה בין בתענוג ורצון פשוט ועצמי, בין בתענוג ורצון מורכב שהנפש מתפשט ונמשך אחריו, גם שאינו מעצמותה, אלא הוא דבר נבדל כו'.

ואמנם בכלל אנו רואים שהנפש טבעה להתמשך אחר דבר שיש בו תענוג, עד שיכול להיות כל עצמותה נמשך ונכלל בו

כעונג המורכב בפרט נבדל, כמו בכבוד או ממון או חכמה, ומדות בחסד ודין וניצוח והתפארות וכהאי גוונא

או בדברים שהנפש מחמדתן, כתאוות כל תענוגי העולם הזה וכהאי גוונא

אף על פי שכל אלה אינן בבחינת עצמיות התענוג ההיולי, רק שהנפש תומשך ותחמוד להם, אבל מזה נראה שעצם הנפש הוא בבחינת תענוג ההיולי

על כן תומשך אחר עונג מורכב ותברח מן הצער, שהוא היפך העונג

עד שב' קוין שקולין הן ממש

שכפי ערך התפשטות הנפש במלאת אורה בדברי תענוג, כן תתכווץ ותתמעט אורה בצער ויגון בתכלית כו'

1 ומזה נראה בעצם מהותה, שהוא התענוג

והעיקר ממה שתברח ותתכווץ מן הצער

מזה ראיה יותר כו'

ועל כן גזרו אומר המקובלים הראשונים, שהתענוג נחשב מעצם הנפש, ואמרו שאין לך למעלה מן העונג

ואין האמת כן, רק שהעצמיות דנפש תתמלא מן התענוג הרב ותומשך כל עצמותה, עד שתכלה ותומשך כמעט כולה, כמו כלתה נפשי כו'

ולהיפך תכלה בגרעון אור לגמרי מכל וכל, מעוצם הצער המופלג כידוע

וראיה ברורה יותר ממה שאנו רואים שגם בפרטי כחות של הנפש, הנה בחינת העונג שבזה הכח בפרטות, הוא עיקר קיום מציאותו תמיד

כמו הכח של מדת החסד, גם שהוא עצמי וטבעי בטבע הטוב להטיב, עיקר קיומו הוא התענוג, שמתענג בשפע הטוב

וזהו קיום האמיתי לטבעיות טובו, שהוא מה שטבעו להתענג ביותר מן ההטבה, עד שכל עיקר חיותו בנפשו בא על ידי עונג זה שבטוב וחסד

ולהיפוך במי שהוא אכזרי בטבעו, אין זה רק שזהו כל חיותו בתענוג זה שעושה רע ואכזריות, כידוע

וכן במדת הניצוח, כל עיקר קיומו רק העונג המופלג, עד שחיות נפשו נמשך כולה בזה שינצח לזולתו

ואם לא ינצח יחלה כו'

1 וכך הוא בכל פרטי פרטי המדות עד החכמה והרצון

הרי עיקר קיומם ומקורם העונג, ולולי העונג שבהשכלה אין לו כח לחדש שום חכמה, כנראה בחוש

וכמו שאמר אלמלא חדווה דשמעתא כו'

וכידוע בענין חכמת אדם תאיר פניו, שהלחלוחית, שבו עונג ההיולי, הוא המקור להשכיל כל שכל כו'

ואמנם ברצון בלבד אנו רואים שבלא רצון אין תענוג נמצא, גם בכל פרטי המדות

כמו אם לא ירצה בחסד או דין אין לו בו תענוג כלל

וכן אם לא ירצה להשכיל לא ימצא העונג לזה כלל

וכן אם לא ירצה בניצוח כלל אין לו תענוג בניצוח או התפארות, וכן בשאר תענוגי עולם הזה, כממון וכבוד וכהאי גוונא

בלא רצון אין תענוג בהן כלל וכלל

והיינו מפני שכללות ענין זה הוא בהיות שכל עיקר עצם הנפש נמשך אחר התענוג והרצון, (שהרצון הוא גם כן המשכת כל הנפש עד שכולה תכלה ברצון לדבר מה כו׳ כידוע) על כן גם בכל פרטי כחותיה, עיקר קיומם הוא התענוג והרצון

והעדרם הוא הצער מדבר זה, היפך העונג

ודבר המנגד לרצון, גם שאינו צער, יצטער ממילא

כמו אם ירצה לאהוב שונאו, יתענג ממנו

ולהיפך אם לא ירצה באהובו, יצטער ממנו

וכן אם יתענג בשנאוי לו המזיקו, ירצה בו, ואם יצטער באהוב לו, לא ירצה

כי מהות אחד הן הרצון והתענוג, ולא נודע מי קדם

ולפעמים זה פנימי וזה חיצוני, ולפעמים להיפך

ולא ימצא אחד בלא זולתו, שאם אין תענוג אין רצון, ואם אין רצון אין תענוג

בין בפשוט בין במורכב כנזכר לעיל ודי למבין:

1 (כד) והנמשל מכל הנזכר לעיל למשכיל למעלה יובן

איך שבחינת עצמות התענוג הפשוט שבעצמות אור אין סוף קודם הצמצום, הוא הנקרא שעשועי המלך בעצמותו, שהוא בבחינת אין סוף ממש

וגם בעשר ספירות העצמיים שהוא כתר ועד מלכות דאין סוף, הכל מבחינת העונג הפשוט שבעצמותו

על דרך משל שגם החסד העצמי שבנפש, עיקר קיומו העונג כו'

ועם כל זה באמת הרי עצמות אור אין סוף מובדל גם מבחינת תענוג פשוט

רק שנמשך ומאיר בבחינת העונג, כמו שעצמות הנפש תומשך אחר העונג כו'

ולזה אמר אין לך למעלה מן העונג כו'

וכמו בבחינת חפץ חסד שבעצמות, שיש בו תענוג הפשוט

הוא נמשך ומאיר בתוספת אור עד שיורד ובא גם בדבר נבדל

שהוא בבחינת תענוג והרצון הקדום הנזכר לעיל שאחר הצמצום, להיות מקור להשתלשלות דאבי''ע

עד שיורד ונמשך בסיום הכל, והוא גם בפרט דעשר ספירות היותר אחרון שבאצילות

על דרך משל הנזכר לעיל בעונג הנמצא לקיום מדת הניצוח וכהאי גוונא

וזה שכתוב בעץ חיים, דעתיק יומין ואריך אנפין, שהוא התענוג והרצון, שמהות אחד הם, (ונקרא ג' רישין דמתגלפין דא לגו מן דא כו' ולפעמים זה פנימי כו' כנזכר לעיל(ואין זה בלא זה

מלובש תוך כל ספירה וספירה בפרטי פרטות, שבלעדו אין לו קיום כלל כנזכר לעיל באריכות

1 וגם הוא מקיף את כולם

)וכמו שכתוב במקום אחר במשל עשר חפירות זה אחר זה שהראשונה נמשכת בתוך כל חפירה וחפירה כו' וכך אמר בזהר עבד מנא רברבא וקארי בה גרמיה חכים כו' וכן מה שכתוב אפיק עשר תיקונין וקרינן לון עשר ספירות כו׳)

להיות כי בחינת עתיק יומין נחשב מסוף עולם האין סוף עדיין

לפי שעולם האין סוף נחשב עד בחינת מלכות דאדם קדמון, שהוא בחינת אותיות וסוף מעשה שעלה במחשבה ורצון הקדום הנזכר לעיל

והוא בחינת אחרונה שבעצמות שנעשה כתר דעתיק יומין, שזהו בחינת גלוי אור העונג מהעלם העונג ורצון קדום הנזכר לעיל

על כן גם כתר דעתיק יומין וחכמה ובינה ומדות שבו, הכל נחשב מסוף עולם האין סוף

אבל בחינת אריך אנפין שהוא בחינת גלוי הרצון שבא מחמת העונג

להיותו נמשך ובא להתפשט למטה כו', הוא הנקרא ראש ושרש הנאצלים, שהן עשר ספירות דאצילות בכלל ובפרט

ולזה נקרא בחינת הכתר בכלל בחינת ממוצע, שיש בו מבחינת אחרונה שבעצמות, והוא ראש לנאצלים

כי אורות הנאצלים שהן בחינת גילוי ההעלם, הרי הן בבחינת נבדל מן העצמות כנזכר לעיל (באות י''ב)

1 וכמו על דרך משל המדות חסד וגבורה בדבר נבדל, שבאין מכח המדות חסד וגבורה שבעצם כו'

ועם כל זה בחינת התענוג והרצון שבא מן העצמות, הוא מלובש תוך כל, להיות קיומם תמיד כנזכר לעיל

מפני ששרש זה התענוג והרצון, בעצמות אור אין סוף שנקרא שעשועי המלך בעצמו כו'

וכמשל הנפש שנמשך אחר כל עונג כו', שמזה ראיה שהעונג ממלא אורה כו'

אם כן גם מזה עצמו הוא הטעם שהעונג פרטי שבכל פרט מן האורות, הוא עיקר קיומו כו'

עד גם בבחינת המלכות שהוא ההתנשאות

לולי התענוג שבו אין לו קיום כו'

והעדר אור העונג הוא בחינת העדר אור מציאותם כו' ודי למבין.

וכל זה דרך כלל

אבל דרך פרט, הנה רק בחינת ג׳ ראשין דעתיק יומין נחשב מבחינת העצמות

אבל ז׳ תחתונים שבו מלובש בגלגלתא דאריך אנפין

חסד דעתיק יומין בגלגלתא וגבורה במוחא סתימאה כו'

וזהו המתנשא מימות עולם כו'

כידוע, להיות כי התהוות עיקר הרצון מן התענוג, הוא רק מבחינת המדות שבתענוג

כמו מן החסד שבתענוג

על דרך משל, כאשר אדם בעונג בשמחת חתונת בנו וכהאי גוונא, אז יטיב רב חסדו לכל

מצד התענוג שמרומם את נפשו (מטעם הנזכר לעיל)

ואז יפעלו ממנו כל רצון

דהיינו להפוך גם מרצון של דין לחסד

שזה תלוי בבחינת נקודת הרצון שלמעלה מטעם כמוס לרצון, שמחלק לחסד וגבורה, חסד ודין כו'

1 וזהו דוגמא להבין איך שבחינת חסד דעתיק יומין מלובש בגלגלתא כו'

ובחינת גבורה, שהוא בחינת הדין, בהיפך לעונג, הוא מלובש בחכמה סתימאה דאריך אנפין, שהוא טעם כמוס לרצון

שזהו לדקדק ברצון, שיהיה באופן זה דוקא ולא באופן אחר כו'

וכמו שכתוב בספרי הקבלה שהראשונים גזרו אומר על החכמה שהיא בבחינת דין

שכאשר הרצון בא על פי חיוב החכמה, בא בדקדוק וצמצום, כך ולא כך

ועל כן על פי משפט התורה, דאורייתא מחכמה עילאה כו', יש דינים רבים

מה שאין כן הארת י''ג מדות הרחמים מלמעלה מחכמה שברצון כו', שנושא עון וכו'

ומכל שכן מבחינת ג׳ ראשין דעתיק יומין שבלתי מלובש בנאצלים

והוא בחינת העונג כמו שהוא בעצמו

שעדיין לא נולד ממנו רצון כלל, רק עתיד להיות ממנו כל רצון כו'

והוא נחשב מעצמות התענוג הפשוט הכללי

שהוא מבחינת מקור כל התענוגים שבעצמות אור אין סוף

כמו שכתוב כי עמך מקור חיים, מקור כל התענוגים שברצון קדום כו'

ונקרא עתיקא דעתיקין בכללות הכל כו'

ונקרא עתיק יומין כמו שכתוב בדניאל, ועתיק יומין יתיב כו', מלשון זקנה שהוא בחינת נצחיות דעצמיות אור אין סוף כשבא ומאיר למטה בהשתלשלות דקו וחוט כו'

אבל בעצמותו ממש, מי איכא זקנה קמי קודשא בריך הוא כו'

וכמו שכתוב במקום אחר בענין ועד בחלופי אתוון דאחד פשוט עצמו

שעצמות אור אין סוף שלמעלה מן הזמן דימי קדם כו', כשמאיר בזמן, אז הזמן גם כן נצחי כו' ואז נקרא עתיק יומין כו' ודי למבין: